דרכתי עליה.
עם רגל ימין.
וכמובן שלא בפעם הראשונה.
'ששששששש'
זה לא זמן למילים.
איך הנעל שלי מוקמה על הפרצוף שלה? קלסתר ימין על הרצפה. העקב בסוליה באזור הלסת השמאלית התחתונה לא רחוק מהסנטר. קצה הנעל צולח את אזור מצח שמאל. והלחי נדרך בתווך.
נעל אלגנט. שחורה. מעור. שרוכים.
עיטור עדין.
אחרי כמה שניות, שפשפתי את הסוליה על הפנים. הלוך ושוב. ניקיתי אותה עם הפרצוף היפה הזה. היא צריכה להודות לי. היא עוד מעט תרצה ללקק את הסוליה כמו שהיא אוהבת. והשד יודע היכן היתה היום הסוליה הזו. אני בטח לא בדקתי ולא השגחתי.
לא כיוונתי להסבת כאב בדריכה, אז לא הפעלתי הרבה כח. שרק תשהה שם. כמו כלבה. במקום הראוי לה.
בשקט.
במקום הראוי לי?
סוגדת.
לי.
דממה.
הגלגלים שלה נעו לאט לאט. הנכחה מודעת. אין לי ספק שהיא בפעימות. נוזלת. כשאני מכיר כוס, אני מפענח אותו באצבעותיי. ברמת דוקטורט. כל נתיב בו. כל פיתול. חיצוני ופנימי. כוס הוא ריקוד. ונשימה.
אבל בינתיים אין מגע. לייטר.
אחרי כמה שניות, התחשק לי להאט עוד קצת את קצב המחשבות שם. המממ .... לירוק עליה? הרהרתי לעצמי. להביט בה חשה בזה מטפטף. אולי ארק לידה ואורה לה באצבע ללקק את זה מהרצפה?
נזכרתי במילים שלה.
'זה כואב, שתדע.
אבל אני אקבל את זה ממך בענווה ובשקט.'
עוד לא, החלטתי.
עוד לא כאב. עוד לא עונג.
שתמתין.
ולמה היא הכי יפה כשהיא מטונפת?