הרהורים. תובנות. מעשיות. בדיות.

כואב ומגעיל לי בפה.

30 דקות של סשן. 

דיממתי.

סבלתי.

התיסרתי.

התמסרתי.

30 דקות של התעללות.

אבל רק לה אני מרשה. היא מיוחדת.

בת זונה השיננית שלי. 

הכרנו בספטמבר 

חודשיים אחרי שעזבתי את הבית

הייתי בתחילתו של המסע שלי . לתת דרור לכל הטירוף שרץ לי בגוף. במוח. בנשמה.

ואז היא הופיעה.

אריזה מושלמת . כאילו פוסלה במו ידיו של אמן.  

צעירונת בת 28. 

חיית חדר כושר. יפיפיה אמיתית.

על הנייר הסטוץ המושלם. 

יש בה הכל. 

המשיכה היתה עצומה . מטורפת. 

השיחות. החיבור . הכל היה קסום. 

אבל...

ונילי. רגיל. נורמלי. איך אני שונא את המילה הזו. 

גם הסקס. 

לא היה רע. שלא תבינו לא נכון. לא רע בכלל. אפילו תשוקתי מאד.

חודשים שהתראינו. נפגשנו . הזדיינו. יצאנו . בילינו. דיברנו. 

אבל זה חסר לי. 

הטירוף האחר. 

הכמיהה למשהו קצת שונה. 

דרכה הבנתי על עצמי הרבה. 

אין לי עניין בנרקסיסזם. שלי. הסדיזם יבוא במעטפת מינית ולא ביום יום. 

אני מחפש אותנטיות.

חשוב לי לעטוף. לגונן. לשמור. אבל גם מקום שאוכל להניח ראש. להרגיש שגם אני יכול להתרווח. 

לשכב על הגב. אחרי ששתיתי ממנה את כל המיצים. להרגיש אותה נוזלת לי על הפנים שהלשון שלי בין הרגליים שלה. להכניס שתי אצבעות ולהרגיש איך היא משפריצה לי על כל הסדין. מתפוצצת. 

לדחוף את הזין שלי עמוק לגרון שלה. עד כאב. מחנק. 

אבל הדבר היפה ביותר. 

לראות אותה יושבת עליי. האיבר שלי בתוכה. מתרכזת. נעה בעדינות. כמעט בלי לזוז. לא נדרשת כאן מהירות או הפלקות מרעישות שמפלחות את השקט שבחדר. 

רק הריכוז שלה 

עד שהיא מתחילה לרעוד בתוך האורגזמה השלה . בלי שליטה. 

זה דבר מדהים. מאבדת שליטה. רגע של הכתווצויות בלתי רצוניות.

אותנטית.

זה הדבר הכי יפה בה.

בונילית שלי. 

שבא לי לכתוב רק שאני יושב במרפסת אצל הגרושה שלי ביום שלי עם הילדים ורק אז נוחתת עליי המוזה. 

מה לעשות שלה יש ממד ולי לא. כאן הם ישנים מתחילת מלחמה. 

פתאום לחזור לבית שכבר לא שלי. יושב במרפסת שאינה שלי עוד. עושה לי קפה בכוס שאולי גבר אחר שותה ממנה לפעמים.

איזה מוזר זה. 

אבל פתאום משתחרר בי משהו ובא לי לפרוק. 

אפילו החרמנות שאופפת אותי רוב היום . הרעב הבלתי נגמר. אפילו הוא מתגבר. 

מנסה להרגיע את הדיסוננס שיש בי.

אבא טוב ומסור עם עבודה שדורשת מקצועיות ורצינות. סאחי משהו. וונילי. מזרחיות פרימיטיבית. מנומס. רהוט.מסודר. שירותי ללקוחותיי. לבין יצר משוגע ומחשבות חסרות רסן. טירוף . רצון לשלוט. להשפיל. להכאיב. לקחת. 

כל חיי רק נתתי. בא לי לקחת.

חיים כפולים. 

היא לא יודעת דבר עליי. 12 שנים בילינו יחד. 

כן נו התחתנתי עם זיין תל אביבי כך נהגה לומר.

אבל זה עמוק יותר. אופל שדורש דיכוי לפעמים.

או שלא. 

אולי פשוט צריך את פרטנרית הנכונה להתפוצץ. כזו שלא תשפוט. כזו שתכיל. תבין. תדע. תתמסר.תאהב.

אותי. 

ואת הדיסוננס.

ירידה למקלט היא דבר מטריד בכל שעה שהיא אך יש בזה גם משהו נעים, נחמד, כל השכנים יחד כלואים לרגע בעל כורחם באותו המקום באותו הזמן. 

מדברים, צוחקים,שואלים.

גם אני. 

ומעת לעת גם הנספחת שאיתי. 

מיותר לציין שלא בכל פעם זו אותה הנספחת. 

נהיה מביך.

כל הבניין יודע עם מי אני מזדיין ומתי. 

המוח שלי ריק

הלב שלי כבוי 

הזין עוד עומד ממחשבה על מה שהיה 

סוער. אלים. פרוע. 

תאוות בשרים שאינה ידעה שובע.

שכבנו במיטה אני עליה היא מתחתי בסימטריה מושלמת העניים שלה מול שלי. השפתיים שלה נושמות בכבדות מול שפתיי. הירכיים שלי צמודות לשלה. כפות הידיים שלי אוחזות חזק בשלה. איבר מיני הקשה נעוץ עמוק בתוכה . נוזלי הגוף שלנו מעורבבים זה בתוך זו . סימטריה. מושלמת. 

רק הלבבות הפוכים. 

והמוח. המוח ריק. 

והלב שלי נכבה. 

לפתוח הכל. 

כך  הוחלט.

שתי כוסות יין..בין אזעקה להתראה ישובים על הספה. 

מבט שלא משאיר שום סימן שאלה.

אני מסתכל עליה. אני רואה את הרצון שלה את הכמיהה את הרעב בעניים . כמו חיה שאי אפשר לאלף. 

שפתיים בשרניות שרק מחכות לרגע המתאים לנשוך. 

ואני ..יש אומרים גבר טיפוסי מושפע מכל שניה שהעניים שלה נעוצות בי. שורפות את הנשמה. אני מתמוגג . פשוט נהנה מהרגע שהיא כל כולה שלי. היא מחכה שאפעל. שאוביל . שאקח אותה תחת חסותי אל חדר המיטות ואבצע את זממי ..שאתן דרור לכל מחשבותיי , תשוקותיי, שאהיה שלה. גם שלה. 

ואני...אני לא יכול יותר. שולט שמאבד שליטה. טורף בלי לחשוב . מסתער עליה. כמו מנסה להשתלט על אותה חיה שמסרבת להכנע. 

אם הייתם פוגשים דוב ביער הייתם בורחים או נלחמים עד זוב דם? 

כך הרגשתי. 

מלחמה אבודה מראש. 

ואני...גם אני בתוך תוכי רציתי שהיא תהיה אך ורק שלי.