אחרי סשן אימפקט משותף וקשוח שעשינו לא', הוא אמר לי שהחבלים כבר מוכנים, ממתינים.
אז ניגשתי לכלוב הקטן והתחלתי להסיר מעצמי את כל האביזרים, את הצמיד, את המשקפיים, את הרתמה מהחזה עד שנשארתי עם גרביון רשת, מכנסון קטנטן ומדבקות מנצנצות בצורת כוכב על הפטמות.
הוא קשר תחילה את החלק העליון של הגוף, ברתמה חדשה שאני פחות רגילה אליה, דאג גם להוסיף חבל שיעבור בין הרגליים. תהיתי האם הלחץ הנעים שיש לי במפשעה ישתנה כשאהיה באוויר, האם החבל הספציפי הזה יהיה מתוח או רפוי יותר עם השינוי בתנוחה.
תוך כדי הקשירה של המותניים והרגליים אני מבינה שאני הולכת לרחף באוויר עם הפנים למעלה. אני רגילה לשקוע לתוך החבלים קדימה עם משקל גופי ואני מנסה להישאר יציבה תוך כדי הקשירה מרוב התרגשות.
הוא מרים אותי תחילה מחבל החזה, ואז מושך את הרגליים מעלה. ההפתעה האמיתית היא כשאני מוצאת את עצמי הפוכה עם הראש למטה. זה חדש, זה מרגש, זה מרגיש אחרת, הכאב עוטף אותי אבל החבלים אוחזים חזק ואני מתרכזת בנשימות עמוקות.
הוא מסתובב סביבי, בוחן ובודק, מלטף, מגניב נשיקה וחוזר לשאול מה כואב? אני עונה לו שמוזר לי שהידיים חופשיות ומשוחררות, אני יכולה להניע ולגעת. הוא מקפל וקושר אותן מאחורי גבי, זה מקשה עליי אבל אני הרגע ביקשתי זאת.
אז הנה אני תלויה מהתקרה (או אם לדייק מהבמבוק) עם הראש כלפי מטה ואני יודעת שאני בטוחה ויפהפיה בתוך החבלים שלו, בקשירה שעשה עבורי עם החבלים איתם קושר רק אותי.
כי שיבארי זה תמיד היה הקשר האמיתי שלנו.
התמונה מסשן אחר שלנו.

