|
|
|
קמתי על קוצים.
הלכתי לישון וחלמתי שמישהי הופכת אותי לצעצוע שלה; היא אוהבת את החור שלי בדיוק כמוני.
והיא לקחה בעלות עליו,
והרגשתי איך היא משחקת לי בו.
וחודרת בזמן שאני רדום,
היא עוטפת את כל גופי,
היא נעלה אותי בתנוחה מסוימת, לא הצלחתי לזוז,
ועשתה בי כרצונה.
ולבסוף, החדירה לי ויברטור שרטט בתוכי כל הלילה.
ללא ספק חלום טוב.
נמאס לי כבר לקרוא.
נראה לי כבר סיימתי שני ספרים מרוב שקראתי את הבלוגים שלכן.
נמאס לראות מילים.
יש רגעים בחיים, כמו היום,
שאני ממש מתגעגע לאנשים בצבא או לאנשים ללא אינטרסים.
המקצוע שבחרתי לעצמי הוא מקצוע קשה, מקצוע לא סלחן.
במקצוע הזה אין מקום לפחות ממאה אחוז מקצועיות היא לא בחירה, היא תנאי סף בכל רגע, לא משנה מה
אסור לטעות, זה בלתי נסלח, ואני לא מחפש רחמים, בשניה שתשדר את זה אתה כלום,
זו עבודה של 99 אחוז גברים, והם לא סלחנים ברגע שאתה מגמגם, זמנך עבר.
וכל מה שבא לי זה להיות הרבה יותר טוב מהם, הרבה יותר מקצועי מהם, ולהצליח הרבה יותר מהם.
כן, נדל"ן זה דבר קשה.
נדל"ן זה אנשים, ואנשים לפעמים יכולים להיות קשים ולאתגר אותך במיוחד אתה חדש במקצוע, אבל אני לא הולך לוותר כי אני אוהב אנשים.
ואני הרבה יותר חכם מרובם.
איך היום שלכם היה?
נכנסתי לחנות בשמים של נשים והתזתי לעצמי על היד, כדי לנחם את עצמי בניחוח אישה.
תמיד בורכתי בחברים.
בכל תחנה בחיים היו לי את "החברים של אותה תקופה".
חוויות בארץ ובחו"ל, צחוקים ורגעים שנראים מהצד כמו החיים עצמם.
חברים מהבית, מהתיכון שידעתי לשלב בן שתי חברויות
אבל אם אני עוצר רגע להסתכל לאמת בעיניים משהו שם תמיד הרגיש תלוש.
הצוות שלי, למשל, הוא האוכלוסייה האיכותית ביותר במדינה.
אני לא מדבר על כסף או מעמד סוציו-אקונומי, אני מדבר על איכות אנושית נדירה.
אנשים טובים, שואפים למצוינות אישית גבוהה.
איתם, הזמן פשוט נאבד.
יש להם מבט תמים בעיניים שגורם לך להרגיש בטוח להיות חשוף, יש להם ניצוץ בעיניים שהחיים רק נשפכים מהם, והם רק רוצים לטרוף את העולם.
הדינמיקה בינינו כל כך חזקה, שבחושך מוחלט כלוחמים בצה"ל, אני יכול להריח חבר ולדעת בדיוק מי זה.
אנחנו יכולים לטייל ביחד חודשיים במזרח, או חופשות קצרות באירופה, עם אווירת קסם שכל אחד דואג לשני ולא משאירים אף אחד מאחור.
אבל בתוך כל האיכות הזו, בתוך כל הפאר וההדר שהם מביאים איתם אני מרגיש לא שייך.
לפעמים אני מרגיש שזה חוסר הערכה, ולפעמים פשוט תחושה שאנחנו לא מתאימים.
נמאס לי מכמות החברים שהשארתי מאחור, לא כי הם פגעו בי, אלא כי פשוט לא הרגשתי איתם בנוח.
בערב האחרון שישבנו כולנו, שוב הרגשתי את התלישות הזו.
חיפשתי את עצמי.
גם לי יש מה לספר, גם לי יש עולם שלם, אבל למה אף אחד לא באמת מתעניין לעומק? למה זה תמיד מרגיש מאומץ?
נכון, יש ערבים שלמים שאני הוא המרכז, אבל ברגע שאני מרגיש תלוש אני קם והולך.
בין כל ההבל הזה, היה לי חבר אחד בצבא.
נקרא לו דוד (שם בדוי). איתו לעולם לא הרגשתי תלוש.
להפך, כשהוא היה בסביבה הרגשתי ביטחון מוחלט.
היינו נותנים אחד לשני 200%.
החברות בינינו הייתה כמעט כמו אהבה חברות נדירה שגרמה לאנשים מסביב לקנא.
היינו צוחקים שעות בלי לשים לב שהזמן עובר.
הערצתי את המוח החריף שלו, הוא היה היחיד שהבין את הסיטואציות שלי באמת.
לא היה משנה איפה אנחנו או מה המשימה לשבת איתו בסוף יום, לסגור דברים, זה היה כל מה שהייתי צריך.
נהניתי לאתגר את המוח שלו, נהניתי לראות עד כמה הוא חריף, כמה כיף זה למצוא מישהו שרק אני והוא מבינים את הסיטואציה בצורה חדה ומהירה.
הבחורות בבסיס רק רצו לחדור למרחב שלנו, להיות חלק מהקסם הזה שהיה רק לשנינו.
אני מתגעגע אליו.
אבל אולי הגיע הזמן להבין שחברים הם דבר זמני.
הם באים והולכים במעגלים של החיים.
אני לא הולך להיפרד מהצוות שלי עכשיו בהצהרות דרמטיות, אני פשוט שם את המנעול.
ואאלץ להקים לעצמי מעגל חברים חדש, כזה שאהיה בו אני ב-200 אחוז,
או שעליי לשחרר? אשמח לשמוע את דעתכם.
בא לי לאכול כף רגל של מישהי.
כף רגל עסיסית
בטיול שלי באפריקה מצאתי את עצמי מהרהר בשאלה שמעסיקה אותי:
מי חי נכון יותר?
מי באמת מאושר יותר אנחנו בעולם המערבי, או הם, בכפרים הנידחים?
באחד הביקורים שלי בכפר קטן, ציורי ומקסים, ביקרתי בשבט המסאי וקרה משהו ששינה אצלי הכל.
ברגע שנכנסתי, רצה לעברי כמות אדירה של ילדים.
הם לא ידעו מה השם שלי, הם לא ידעו מאיפה באתי, הם פשוט התחילו לחייך ולרקוד סביבי.
הם חיפשו את "הריקוד המסורתי" שלי.
לא באמת היה לי אחד כזה בשלוף, אז פשוט אלתרתי משהו איזה ריקוד TikTok.
בסופו של דבר, הם יצאו מחויכים ומלאי אנרגיה, ואני נשארתי שם עם ניצוץ בעיניים.
המשכתי לטייל בכפר כשהלב שלי מפוצץ בשמחה אדירה.
שם הבנתי את הסוד שלהם: הטבע הוא ״השיעבוד״ היחיד שלהם.
הם לא מופרדים מהעולם על ידי רכב נוצץ, משכנתא חונקת או בית מפואר.
אין להם צורך להרשים חברים עם מותג כזה או אחר.
כל מה שמעניין אותם זה ה"כאן ועכשיו":
לדוג את הדג בנהר.
לקטוף פירות מהעץ.
ללקט ירקות מהאדמה.
הם לא חיים בשביל המחר או בשביל ה"נראות", הם פשוט חיים את היום בחיבור מוחלט למה שיש.
ואולי שם, בפשטות הזאת שבין הנהר לעץ, מסתתר האושר האמיתי שכולנו מתאמצים לקנות בכסף.
אז אני עדיין מחפש תשובה לשאלה מי חי טוב יותר, אבל לגבי השאלה מי בריא יותר שם הם כבר ניצחו.
הם אולי מעולם לא שמעו על מברשת שיניים, אבל השיניים שלהם לבנות ומסורטטות יותר מאלו של האדם המערבי הממוצע.
והעור שלהם? עור זוהר ויפה שכל אישה מערבית הייתה משלמת הון כדי להגיע לתוצאה כזו.
להוריד את המשקל מהכתפיים: הדיברות שלי להתמסרות 📖
אני עדיין מחפש אותה.
אני בטוח שאמצא.
אני לא מחפש את "האחת", אני מחפש מישהי שתקבל אותי בדיוק כמו שאני.
כלפי חוץ, אנחנו נראה כמו זוג נורמלי ומשעמם לחלוטין.
זוג שיוצא עם חברים, ונילים, מדברים, מחייכים, צוחקים.
אבל כשמגיע הלילה האורות כבים והדלתות נסגרות, אנחנו נהיה ההפך מנורמלים.
אנחנו נצלול אל הדברים הכי קינקיים שלנו, למקום שבו המילים מקבלות ביטוי.
שהמעשים מקבלים משמעות אני בוחר באהבה של שליטה.
אני בוחר להעניק לה את ההתמסרות שלי.
חשוב לי להבהיר:
זה לא מגיע ממקום נמוך, לא מחוסר גבריות ולא מרפיון ידיים.
להפך זה מגיע ממקום שמעריך את הגבריות שלו, ממקום שיודע בדיוק מה זה להיות זכר, ומתוך הערצה עמוקה לאישה ולדרך שבה היא חושבת ופועלת.
מתוך בחירה חופשית, אני רוצה לתת לה את המושכות.
אני מחכה לרגע הזה שבו אוכל פשוט לסגור את הדלת, להוריד את המשקל הכבד מהכתפיים ולהתמסר.
להיות מה שאני לא יכול להיות בחוץ.
לעשות את מה שלא תמיד מקובל בחברה פשוט לשחרר.
אני לא רואה בזה פגיעה בגבריות שלי.
אני רואה בזה הערצה לדבר המופלא הזה שנקרא אישה.
אני רוצה לדעת שברגע שהיא תחפוץ אעשה כדבריה.
כשהשערים ננעלים ואיש לא רואה, אולי בחוץ אני עונד את כתר "הגבר", אבל ברגע שאני איתה היא ״המלכה״ שלי, רק שלי.
וככה אקבל את כתר המלוכה בחוץ;
מלך שבחר להתמסר, מלך שבחר להיות חשוף.
איך גבר יכול להיות פגיע כל כך?
איך הוא יכול להיות חשוף כשהוא נושא איתו איבר שהוא כלי של מלחמה, לינגם (זין)?
איך גבר יכול לרצות שיקראו לו "נסיכה"?
התשובה שלי פשוטה: רק גבר שמאמין בגבריות שלו בצורה כל כך עמוקה, יכול להרשות לעצמו להיות בלי מסכות ובלי פחדים.
ומגיע לחקירה עצמית כל כך עמוקה,
כי גבר, מלשון להתגבר הוא קודם כל מי שיודע להתגבר על הפחד להיות הוא עצמו.
וגם כי זה מה שאני אוהב. ואני אוהב את מה שאני אוהב.
כוחה של ריבית: השיעור שלי מהאוטוסטרדה של פלורידה 🌴
דירה אחת בפלורידה, וכל כך הרבה תובנות.
אני יתן אחת
הייתי תקופה בארצות הברית, בין מיאמי למנהטן.
בכל סוף יום שעבר שם, פשוט עצמתי עיניים ועיבדתי את מה שלמדתי.
אבל דבר אחד בלט מעל הכל: המראה של הישראלים שם – אלו שעקרו את עצמם מהבית ומהארץ, ובחרו, במודע או שלא, בחיי גלות וסבל.
התובנה הכי חשובה שלי היא מה שאני מכנה: כוחה של הריבית דה-ריבית.
ראיתי אנשים שעשו טעות אחת קטנה בשנות ה-20 או ה-30 שלהם, ושילמו עליה בריבית מטורפת בשנות ה-50.
והנה הפואנטה שכולם חייבים להבין: אתה חייב להבין מה התיקון שלך. למה הגעת לעולם? הגעת כדי לתקן משהו, ורוב הסיכויים שהתיקון שלך נמצא בדיוק איפה שהתאווה שלך נמצאת: בהימורים, בבגידות או במין.
כל אלו שאני קורא להם "שבורים", הלכו עקום בכל מה שקשור לאישה ולממון. ברגע שאתה מבין איפה התיקון שלך או איפה אתה בוגד בעצמך – תעצור את זה כשזה קטן. ההוא מההימורים לא ידע שזה ייגמר בבית שלו; הוא פשוט לא עצר בזמן.
אל תחכו שהריבית תסגור לכם את החיים.
תבין מהיא ותלחם בה
