כל כך רציתי לא לבכות, בלי דרמות לעזאזל איתי, פשוט לעמוד ולספוג. אבל רצון לחוד ומציאות לחוד, לא הפסקתי להתייפח. עוד לא ניתנה הצלפה אחת, עם זאת יכולתי להרגיש את הכאב המפלח, החד. נשענתי על האי ושילבתי את אצבעות כף ידי, יד אוחזת יד, נאחזות אחת בשניה. הדמעות זולגות וההיסטריה רבה, הבטתי בו, עומד עם הכבל ביד ליד הכיור, כאילו שום דבר לא מתרחש מולו, כאילו אישה מייבבת ומתייפחת, עם תחת חשוף, נשענת קדימה, זה מראה רגיל בהחלט, כמו שרואים אישה אוכלת, או שותה. הוא התקדם קצת ואני התרוממתי באיטיות, נוגעת בישבני הפצוע מימים קודמים, יום אחר יום אחר יום, למעט יומיים באמצע שחס עליי עקב משברים כאלה ואחרים. הוא הרגיע אותי, ביקש בעדינות שאקבל את זה בשלווה, שזה הגורל שלי ושכדאי לסיים עם זה כמה שיותר מהר, ביקשתי שיגע בי, ילטף את התחת העצום שלי, הוא התקרב ונגע וליטף ונישק, חבל על הזמן מאמי הוא אמר והדמעות יורדות. אני רוצה שתגרמי לי להיות גאה בך, הפעם את לא קופצת, את נותנת לכאב להתפשט ואני אעביר לך את זה, תסמכי עליי הוא קבע או ביקש, אני לא בטוחה.
כשהתעייפתי מכל הסצנה המייגעת, נשענתי שוב קדימה והבלטתי את התחת, מוכנה? כן, עניתי חלושות.
הצלחתי לקבל את זה כמעט בלי לזוז, המגע שלו באמת הרגיע את הכאב הבלתי נסבל הזה, הוא נגע וליטף ואני בכיתי הרבה. הוא כופף אותי, הכניס את הזין שלו לתוכי ודפק אותי עד שגמר.