הוא אומר שהשתנתי בזכותו ויש בזה, זה גם בזכותו, ברור, הוא לימד אותי על זוגיות ומערכות יחסים כמו שמעולם לא למדתי. אני כבר לא זקוקה לטלטולים, להתרחק כדי להתקרב. אני כל כך בתוכנו שאין בי שום צורך לבדוק מה שלא קשור למציאות המשותפת שלנו. בנוסף לתקופה הזאת בחיינו שאנחנו בחוסר ודאות בלתי נגמר כבר שנים, הבית שלנו זה העוגן שלי. לכן כשהוא החליט שיש צורך לטלטל זה נראה לי ככ תלוש מהמציאות, מופרך ממש.
חשבתי על איך אנחנו משתנים בתוך הקשר, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד. דברים שהתאימו בעבר כבר לא משרתים כראוי. לכן כשהוא החליט על הצלפות מתוך קרבה וחיבוב הרעיון על ידי, להתרגל לכאב, אולי אפילו לרצות אותו, זה הדליק לי אור פנימי, אנחנו מתפתחים. כי תפיסתית עבורי, לקבל מכות שלא כעונש זה חידוש. כי גם כשהוא משתחרר עליי במכות ולמרות שהכוס כבר מגיב בפעימות בלתי נשלטות ורטיבות, אני לא נהנית מזה אבל מעבר להנאה האישית שלי, אני לא מקבלת את זה שהוא צריך את זה, שהתכנסנו לכך עבורו. וכעת זה מרגיש שמשהו זז גם בו, הוא מנסה לגייס אותי כדי שאהיה מוכנה למשהו יותר גדול מזה, שאוכל לקבל ככל שיידרש, מה שנקרא יבוא לך דינה, יבוא לך. שלא ישמע שזאת הפעם הראשונה שבה אני חוטפת הצלפות עם הכבל הזבל הזה, בוא נאמר שה DNA שלי מרוח עליו מאוד מימים ימימה אבל כאמור זה היה רק כדי לחנך ולא כדי לגרום לו עונג או סתם להעביר את הזמן בהצלפות על תחת שמן.
אולי בגלל זה הרגשתי שנאה יוקדת. כי זה הפתיע אותי שהוא נהג בי בגסות רוח כזאת, לא ההשפלה ולא המכות אלא הכוונה, הזעזוע כדי להתרחק ולהתקרב.
במידה מסוימת וכמה שזה דפוק, המערכת יחסים היציבה שלנו, החזקה, המטורפת, האוהבת ריפאה בי את הצורך הדפוק הזה. הוא ריפא בי את הצורך הזה.