ולרגע אחד עמדתי והצלחתי או לפחות שערתי שהצלחתי להיות עם עצמי. ללא מתווכים, ללא שאון גלים או צלצול נייד גנרי הגורם לעצבים ולאוזניים חמות. סתם מן שוטטות שכזו, מן הסוג המחשבתי, שוטטות השמורה לטרובדורים אורבניים או נוודי ארץ-ישראל.
הרגע כמו מתוך ציור-שמן כמובן חלף, אדם מונוכרומטי שאני, הבטתי במזח כורע תחת איזשהו גל וחזיונות מוחשיים החלו מתגנבים בדלת אמותיי.
איך לחשתי באוזניה הדואבות לחישות מלחמה לאחר שהפלאתי בה אגרופיי וכשהיא בכתה בכי מר פשוט הכנסתי את זכרותי כדי לשמוע את תחינותיה. איך חתכתי את גבה וישבנה ואמרתי לה בבטחון שאני מתכוון להשחיתה, כך שאם ייגזר עליה להיות עם אחר יוכל לדעת שהיא תמיד שלי. איך נגעתי בדם ובשטפונות הסגלגלים בידיים חשופות ומרחתי כנגד עורה כמו זקן-שבט המקשט את לוחמיו.
איך קשרתי, הרעבתי, בתלתי, בתקתי וכפיתי עליה ללקק את האדמה תחתיי, כמה כוח אני אוחז בשפיותה הרעועה.
מן רגע, כמו לקוח מתוך חיים מהוגנים של סופרים מהוקצעים הלומי-שיכר, כרסתנים ומתים בפנים. כמו כולם, מחפשים משמעות בין מיתות ומיטות.
----
לעתים אני יושב מול אנשים וכמו כולם, אני תוהה איך אותו אדם יגיב אם אדפוק לו ללא כל סיבה אגרוף ללסת, סתם כך, לשם שעשוע היולי או הפרת מצב העניינים הטבעי. מה לא עושים כדי למתן את הזעם הפנימי, החיצוני ומה שבינהם.
בשונה מרגעי הדמיון שייתכן שפעם אכן התרחשו, אני תר אחרי רגעי הרמוניה חמקמקים.
כולה פתוחה עליי, נגעתי בכל המקומות הכואבים משכבר, בכל הצלקות, בכל הרטיבות והצחיחות. הכל מתכנס לרגעי קרבה מוחשיים, לשיחות הקטנות אל-תוך הלילה הקודר.
החלון פתוח לרווחה, רק חולצה לגופה וכולה הרטיב את חלציי, אני מריח אותנו ונותן גם לה להשתכר. אבא שלי, היא אומרת, לא שבר אותי, לא נתתי לו והוא ניסה תמיד, במבט, בתגובות, בכעס. הבטחתי לעצמי שלא אתן לו, עמדתי בכך וגם מנעתי מכל גבר אחר בחיי, נותרתי שלמה. לא שבורה, עד שבאת ושברת אותי מספר פעמים.
אני מפסיק את המגע העדין בכוס ועולה עליה בעדינות כשהיא משתפכת, חודר בעדינות ומלקק את המלח בנשיקות קטנות מלחיה הימנית. אמת בכוחה לגרום לרגעים, גם לגמירות.
אני ממשיך ללחוש באוזנה, היא כבר לא שומעת.