מצאתי עצמי ישוב למשך דקות מספר, איני יודע בדיוק מה הייתה השעה אך על-פי תנועת השמיים העולם בישר בין ערביים; להקת שחפים התמזגה בדמדומים וקרעה בצווחות דגים קטנים לפיסות כסופות בוהקות בחסות אדמדמות הים; הנחתי לעוברים ושבים לחלוף על פניי מבלי משים, קולם נבלע בדוכי הגלים המשתברים כנגד סלעים מעשה יד-אדם.
כשאני מצליח להתמזג בעצמי ולהבלע ברוח השורק בין החרכים, אני מוצא עצמי מתחבט בשביליו של הזמן החולף, מאז ומתמיד דוק מלנכולי אופף את העבר ומציין ראשית תוגה.
הערב אי-אז היה נראה שונה: הייתי חוזר משוטטות ילדית ומביט אל-תוך חלונות הבתים ברפרוף, לא חיפשתי קולות בוקעים ולא שירה, תרתי אחר בתים אשר אוצרים בתוכם חום וקרבה ושיחקתי עם עצמי בלנחש. יכולתי לדמיין בנפשי את יושבי הבית ישובים לשולחן סועדים ביצים רכות וגבינות כשמעליהם אורות צהבהבים והם משוחחים על עניינים שוליים ומחייכים בינם ובינם.
חשיבתי אז הייתה איטית, הייתי משחזר מסלולי גינות מוזנחות וכסאות קרועים ומרופטים, לרוב נגלתה אליי הריקנות הסינתטית תחת פנסי רחוב מהבהבים. פרפרים חגים במעגל נמשכים למוות, תמיד שיערתי כי הם תופשים זמן באופן שונה מאיתנו, בני האדם. ריקנות חותכת, קרה, כמו קרניים הבוקעות מהחלון כשאתה לא מצפה להן. מדבר נפשי שכזה, מעין משחקים פנימיים של אור וצל בינות הקרביים, תחושת קטסטרופה מכרסמת באיטיות.
עיניי היו עדות לעזובה הפושה ולגגות פח רעועים ומטים לנפול, מפעם לפעם ראיתי הבהובי סיגריות ואנשים בודדים משליכים בדלים בהינף אצבעותיהם הנוקשות וחוזרים אל מכשירי הרדיו אשר באמתחתם כדי להפיג את בדידותם הקיומית. המסכים היו ישנים ועבים בגוון עץ, קול אדיר בקע מחלונות בית בו הגינה המוזנחת הסתירה כל זכר והיה שעשועון נושא פרסים לקול תשואות הקהל המונוטוני. עדר אנשים מוחא ורוקע, רוקע ומוחא.
הערבים היו איטיים והלילות נדמו כארוכים, האספלט היה לוהט והשמש מסנוורת. ישוב על כורסה העברתי לילות אלו בחברת ספרים וחיפוש אחר פיסות מוזיקה שאזכור ואנצור בתוכי לעד. צעדתי באותן דרכים לאחרונה ולא שמתי לב כי הכל הפך מהיר, גם אותה הריקנות.