את יודעת, בתוך תוכי, במקומות הרקובים ביותר, אני מוצא עצמי מתגעגע למקומות שבנו אותנו, לדלות המפוכחת בטרם קנינו מעמד בעולם. לחדר וריח הביוב, למים הקרים בצנרת הישנה ולערבים המגיחים במפתיע. הייתי מרסק אותך והיינו נוסעים לאכול יוגורט ברכב ישן מדי, רק כדי לחזור.
לעתים אני מתגעגע לריב איתך, לימים בהם היית בורחת ממני ונשבעת שלא תחזרי, אני מתגעגע אלייך חוזרת מובסת עם דופק מואץ ולב מלא תחנונים, יושבת רועדת ומתפללת שלא אשים לב. מתגעגע לשיחות בטרם, לשיחות כשאת שרועה על הספה מתנצלת בצרחות.
אני מתגעגע למזרון הלא נוח ולחדר המואר חלקית, לצללים על הקיר ועל שעות בהייה בתקרה. למוזיקה ולשקשוקות בעירום, לליטופים ולישון עם הרגליים על ראשך, שלא תזוזי, שלא תחלמי על משהו מלבדי. לערק לימונים וחלות מלוחות עם גבינה וחמאה צרפתית, לסרטים איטיים בשחור לבן ופסנתר שחוק, לכתיבה במחברות ולהרגשה שכל מה שקיים בעולם, מסתכם באנחנו.
כמו היום, רק בוסרי.