להיות ילדה בנפש או יותר נכון לתת דרור לחלקים אשר צריכים להעטף אינו מהווה לכשעצמו חידוש או גילוי גרנדיוזי כלשהו. בשונה מהקלישאות המדוברות של אני חזק ביום-יום ומלקק רגליים בלילה או אני אישה חזקה ודעתנית אשר מחפשת איזה שחרור שליטה כדי להתחבר לעצמי, החיים מסתכמים עבורי בסכום אפס. אתה מי שאתה מול כולם, אתה לא זיקית, אתה לא משנה טון, התנהגות, מנהגים, הבנות, למידה כדי להתאים את עצמך למקום. אתה מי שאתה ללא תלות, אתה מוכרח להיות כמובן שבור מכשלונות ובעל עולם פנימי עשיר כל-כך ואכן, זכיתי להכיר.
הילדות שלה והאבהות שלי, אינם מתבטאים בשום טקס, משחק או תפאורה. בחיים לא התקשטנו, האביזרים מסתכמים בידיים, רגליים, פה, כבל חשמל שחור אשר נקרע ונתלש ממנורת לילה כדי שיכאיב, דלגית לספורט וכבל של מטען כזה או אחר. ידיים, תמיד ידיים, זו הדרך להנכיח ולגרום לשטפי-דם וכאבים נפשיים. זו הדרך לרפא ולחוש משקל מעלייך.
כשקשה לה עם עצמה וקשה לה, היא נזקקת לעליונות שרק אבא יכול לתת. לאחר שהיא בוכה, מתלוננת, לא סובלת את עצמה ומכוסה עד עפעפיים בקושי אמיתי להכיל את עצמה, באמת-באמת בקושי, היא עדיין לא למדה לבקש כי אני והיא למדנו להסתדר למרות הכל.
הבקשות מתבטאות בשתיקה, בדברים הקטנים, בנשיקות ליד של אבא ובמגע העדין בלחי. היא לא יכולה לבקש ממני שאעזור לה לבכות עדיין, כיוון שהיא לומדת ואני מלמד, זהו לא בכי שגיר או שטוח, בכי המגיר רעל. למרות הקיצונות החותכת במעשיי, הם לעולם לא מגיעים בריק והם תמיד מגובים באמת שאינה משחקית ואינה מתפשרת, כך גם היא.
בפעם הקודמת בה היא נזקקה לעזרה אמיתית, קשרתי את ידיה ורגליה באבחה כדי שלא תפריע לי לחנך, כיסיתי את פיה בגרביים וניילון נצמד ועד שהרגשתי שהיא שבה אל עצמה, לא עצרתי את הנפות הכבל, למרות הנשימות המהירות והפגיעה בכל פיסת עור חשופה, עדינה ככל שתהיה.
ברגע הראשון בה היא חזרה לדבר היא פלטה מתוך עננת הבכי והנזלת "אתה אבא שאפשר לסמוך עליו". אבא לוקח גם מועקות.