בעבר, כשלא היה לאנשים כסף הם היו מתקבצים סביב שולחן או במידה והיו שפחות על הרצפה, אוכלים, מביעים עמדות ומתקרבים. אוכל מהווה גורם מקשר באופן בין-עדתי, אנשים "יושבים" על קפה, דופקים ארוחה, חוץ מהמשפחה של אמא שלי שהיו אוכלים חזרת וראשים של קרפיון כמו קניבלים, אנשים רעים ומרים, כמה זוועות יש בעולם ואיכשהו לראות ראש של קרפיון אפור עם גזר רוטט תמיד גומר אותי. חלאות, בקיצור וזה בכלל לא אוכל אבל מעט סטיתי מהנושא כדי לדחוף קצת גזענות לא מזיקה שלא הורגת אף אחד חוץ מקרפיונים וגזרים.
בקיצור, היא כל פעם מפליאה אותי מחדש בחוסר ההבנה המשווע בו היא אוחזת. כל פעם שהיא אוכלת שקשוקה ומפרקת לפחות כיכר לחם, היא בוכה על המשקל ואני רק לועס בשקט ומהנהנן בראשי, כמובן שיש אחרי זה שוקולד או מרציפן כדי להרגיע את הלסת והלוע משש ביצים ושמונים פרוסות לחם.
לא יודע האם כל הנשים מפתיעות את עצמן, היום היא יושבת מול חלון חשוך ובפיתה השנייה יורה פתאום לאוויר העולם, "וואו, מה חשבתי לעצמי שאכלתי בצל באמצע הלילה, מה חשבתי שאכלתי חומוס" (יצא לה בנזונה) אומרת ומנגבת את עצמה ומעמיסה זיתים באצבעות. מזל שאני ישן לבד, אני לא רוצה להתקרב וכבר לא כל-כך רוצה סוציולוגיה.