אני זרוק על הספה לאחר ספורט ועבודה סיזיפית, מהרהר בחיי הגות בהם תמיד חשקתי. לא היה מצידי שום דבר שיכול היה לגרום לה להתעורר, שום פנייה, שום שאלה, שום בקשה. היא מביטה בטלוויזיה הדלוקה על מוזיקה ומניחה את אצבעה על הלחי, אני מביט בה בזווית העין מתרכזת ויודע שהולכת להגיח אל-אוויר העולם איזו "אאוריקה".
מה אומר לכן, אבא אינו טועה וכמו משום מקום בזמן שהיא גוללת בנייד היא יורה "אני חייבת לקנות סרדינים". אני סותם, אני מעדיף לא לשאול כי אין באמת הסבר למה שהיא פולטת לעצמה. זה מן טקס כזה שעיקרו רק דיבור ורק הקול משתנה.
כשאני קם בארבע והיא עדיין נוחרת או מחרחרת, לעתים יש לי זמן לחכך בפניה את הזין ולכסותה כי אני מקפיא את החדר והבית, כשאני צועד החוצה היא צועקת לי בקולה החסוד של כרמלה מנשה "לאב יו" ואני חושב שאם אתעלם זה יעלם, ה"לאב יו" מתחזק ונשמע צרוד יותר. אל תצא בלי לענות לה אני אומר לעצמי בשקט, גם לי מותר לנהל דיאלוגים, גם אני אני עונה ואז היא מתחילה לדבר ולא שותקת עד שהיא תקנה סרדינים.