איזשהו משפט שפעם נצרב בזכרוני תוך שוטטות לימודית באחד מחורי המרשתת. בפרספקטיבה של זמן, אני צלם גרוע, גם היום ויכולותיי לתפוש רגע ויזואלי אינן דומות כלל ועיקר לתפישה המילולית והורבלית. איני במאי של רגעים, או לפחות איני מחשיב עצמי ככזה והלכה למעשה, עד לפני מספר שנים נמניתי על אחד מיושבי היכל התהילה של הניידים הטיפשים.
האמנתי ביכולת האנוש לשתות קפה יחד ולהעביר מסרים, בזתי להודעות הטקסט אשר החלו בזמן שירותי הצבאי וראיתי כיצד הן מקטבות בין אנשים. הבנתי אז את חוסר האותנטיות המובהק, ראיתי אנשים מבויימים מחייכים ומחבקים אחרים ולאחר שעה מפוצצים לעצמם את המוח מרוב דכאון וחוסר יכולת להתמודדות עם המציאות. כל הצמחים יפים וירוקים, האנשים ללא קמטים והמשפחות מאושרות כולן. אני באמת צלם חרא שמפעם לפעם מצליח לפגוע באיזה נרטיב מיני או רגע בחיים המתקדמים ומתמתחים.
אני אוהב לצלם מפעם לפעם את המיניות, את הרגעים השמחים ורגעי השפל שלה. כשאני מראה לה צילומים או סרטונים היא מתחלחלת, משל מסרבת להאמין כי זו הדמות אשר חוותה מטח יריקות לפנים או אכלה מקערה כשהיא שרועה. היא שונאת להצטלם ולהעלות לכאן, אני מכריח כשאני רוצה שתתחבר לעצמה, אני מקליט אותה גומרת בצרחות ומשמיע לה את זה כדי שתזכור, כדי שתובך מעצמה ובעיקר, כדי שתתקרב.
נזכרתי בתמונה שצילמתי והכרחתי אותה להעלות היום, איך נשכבתי וביקשתיה להוציא חצי-גוף מחלון מרפסת עמידה צרפתית ולהמתח בבגד-גוף שחור כדי שאוכל לראות את גבה הנשי. היה קר על הפרקט ובגד הגוף והתחתונים שהלבשתי לה כולם היו ספוגי זרע משעות שכרון חושים. אסור לה לשמור סרטונים או תמונות, לעתים כשאני נוגע בה במיטה אני מראה לה ושואל מה היא הייתה עושה במידה והייתי מתיר לה להזדיין עם אישה כמו זו בתמונה.