כשאני מנסה לגרות את עצמי לאלימות, הצלילים הרפטטיביים אותם אני מנגן בראשי הם Mindfields. זה מצית שם משהו, זה גורם לאיזה היפר פוקוס, הקטע מתנגן ואתה מביט בעצמך מכאיב מהצד. כל רעשי הרקע המנוגנים לעילא מתמזגים, מה שנראה כצורם לאחרים מקבל איזו סינתזה בראשי, אני מדמיין צלילים מרחפים מעל מלחינים אשר ידעו לחזות במדויק כיצד הם ישמעו מערבוב כזה או אחר.
נוצר כזה ריקוד פנימי, עווית ועוד עווית שאיש אינו רואה או מרגיש, כאילו אתה רוקד עם השיניים ושרירי הלחי, לאחר מכן קצות האצבעות מחפשות אחיזה קלה כדי להרגיש.
בכל פעם בטרם אני מתיישב אל שולחן הכתיבה, Porcelain מתנגן ואני מנסה לדמיין מצוף ענק בלב-ים. זה מתכסה בעדינות, בשאריות עננים. זה לא תורם לריכוז או לנקיון השכלי מכל שיירי הפסולת המתכלה.
פעם, כשהייתי ילד, ההתחלה של Life in Mono הייתה משרה עליי דוק מלנכולי של מוצ"ש, הייתי מדמיין גל שחור מטביע חלקים אפרפרים.