לא תמיד זה מוכרח להיות אלים ומדמם, כשאתה לומד ומתבונן באורחות חיים, אתה לומד את מנגנון ההפעלה הייחודי. כשהיא התחילה לדבר יותר מדי בנסיעות, הייתי מוציא מסטיק לעוס מפי ותוחב באגביות אל-תוך פיה. הגועל המופגן וחוטי הרוק הדקיקים אשר היו מעטרים את פניה, היו גורמים לי לעונג בלתי מוסבר, נגעתי בנקודה כמוסה.
התחלתי מפעם לפעם לגמור לתוך אחת העיניים, היא הייתה מתכסה לבן ונלחמת לא לעפעף. שם היא כבר הייתה ממש נשברת לרסיסים כשהייתי מורח בעדינות את הנוזל הסמיך על כל בדל עור בפניה.
הייתי מעמיד אותה מולי בעיניים אדומות מגמירה ורוק, היא שונאת את הרוק על הפנים. זה גומר אותה, זה שורף לה וכשאיני מתיר לה לנגב היא בוכה בחוסר אונים, מתחננת רק לגעת או לנגב בחולצה.
אני עולה עליה וזז בתוכה באיטיות, שתיתי קפה שחור חזק ומר רק דקה לפני, אני מבקש ממנה לפתוח כי אני רוצה לירוק, זה לא בהחבא, זה במופגן, היא בוכה ומתהדקת לי על הזין. תבלעי. אני אומר באיטיות, לפתוח שוב, הבכי מגיע, אני רואה בזווית העין את הרוק החום נופל ישר אל-תוך פיה ומחליק על הלשון. תאמרי שאת אוהבת את זה מרקקה שלי.
המממממ. אני רוצה לראות האם היא תעז להקיא. הבכי גובר, בוקעים קולות גרוניים ואני קם להביא משפך קטן וכחול.