אמי האזינה באופן קבוע לשלושה: שלמה ארצי, יהודה פוליקר ולאונרד כהן. זה היה הלך הרוח בבתי ילדותי, אני זוכר איך היא הייתה יושבת וכותבת את המילים משמיעה על דף שורות טרום עידן האינטרנט. גם אני הייתי מאזין, משנן ומחדיר לתאים את המילים, הפרעת הקשב מקלה עליי לזכור פרטים שוליים בחיים, כך שבכל רגע נתון אני יכול לשלוף מילים של אלפי שירים ויצירות.
זכור לי במיוחד הבית הזה מתוך שיר בראשית שנות ה90:
"חלומות דימיוניים זה כל הסיכוי לחיות,
בלי להישבר כל יום כשרע.
לעבור את השנים למצוא איים של טוב,
בקצה המנהרה.
לעשן סיגריה, לחבק אישה בחום,
לקרוא ספרים מתחת למנורה.
לעזוב בחושך, לחפש רק את האור,
בקצה המנהרה".
מעבר ליופי הגלום במילים, כמו הרבה קטעים אחרים הוא מספר סיפור שניתן בנקל להתחבר אליו, יש כאן משהו מגרה במלנכוליה שלו, כמו ציור מילולי.
יהודה פוליקר ביצע את "לא פעם בקיץ" משל רחל כתבה עבורו את המילים, כשעוד היו שני ערוצים בטלוויזיה הייתי מאזין בקשב-רב למילים ולעצב. כן, היו משוררים לפני עידן ההייטק.
איני מטיל ספק ביכולתו של איש ליצור, אני מטיל ספק במניעים.
היה את הרדיו השחור והקלטות המקוריות, תמיד מקוריות ולאחר מכן את הדיסקים החדשניים של כהן.
מעולם לא הערצתי, מעולם לא ייחסתי תכונות על-אנושיות לאנוש. זה תמיד היה נראה לי מופרך, לא רלוונטי בעליל. לא הייתי מבין את הצווחות ואת הרצון להתקרב, להעריך גאונות? כן, כמובן. להעריך יצירה וכשרון מעורר התפעלות בכל תחום שהוא, כן, אני מעריך את כל מי שעושה מה שאני בעצמי אינני יכול.
התהליך הזה בעצם גרם לאנשים לאבד את זהותם הייחודית ואת הקול הייחודי אותו הם בנו וטיפחו, גם שלמה ארצי ויהודה פוליקר הפכו מיינסטרים, משהו בגוון פופ שכבר לא ייחודי והופך אינרטי, אני נגד תרבות עדרים. למען האמת, למרות כל ההערכה הרבה גם לאביתר בנאי המהולל, ברגע שיש כבר דוקו אז אני באופן אישי לא מצליח לראות את הגדולה מעבר לפריים וכל האישיות הכובשת נותרה בעבר. ייתכן וזו רק ההערצה העיוורת לאומנות בלתי מתפשרת אשר מדומה אצלי כחיי הגות ועוני בין כתלים עבשים התורמים לדלות החיצונית ולדמיון הפנימי העשיר.
הלכתי לקרוא קצת רחל.