אותם קולות של אנשים עלובים, שיודעים הכל עליך ולא מוותרים.
אז אני דופקת על דלת חדרך, דופקת על ליבך, שיחזיר אליי פעימה, ויסביר לי שאת לא אבודה.
דלת חדרך נפתחת ואני חסרת מילים, לא מצליחה לעכל את סערת הריגושים,
את עינייך הדומעות, כמו ים מלא גלים. עיניים אדומות שכואבות בלב כמו מכת גלים על שובר גלים.
ואני מתכסה במן מגננה, כולי קרה וקשוחה, מנסה שלא להביע הבעה.
לא אומרת לך מה אני מרגישה, רק מחכה שתתני לי מכה, שתזרקי מילה.
הלב מתנפץ כשאת דומעת, והראש מתפוצץ, כשאת לא יודעת,
להסביר את מה שעל ליבך.
מיליון שאלות שמתהלכות לי בראש, מיליון חששות שנופלות עליי כמו דקירות.
ואני כבר יודעת מה את הולכת להגיד, הכל צפוי ולא יותר מידי מדאיג.
העברתי כל סנריה שיכולה להופיע במוחי, ונפלתי על אחת שברחה מדעתי.
אני בורחת לסיגריה ומשתפת אותה דרך שאכטה את כל הרגשות,
העשן מתפזר אל האוויר כמו שני רקדנים, כמו מחזה עצוב בין שני אוהבים.
האמת שאת מראה לי עכשיו הוא מחזה בחיים עצובים.
ואת מנסה ללכת, אני בעדך עוצרת, לא משחררת.
כי מוחי בידיעה שאם אתן לך ללכת, רוב הסיכויים שאת אינך חוזרת.
עוד רגע ואת מתחמקת,
נופלת בין אצבעותיי,
אותך אני תכף מאבדת,
לא מוכנה לתת לך ללכת.
אז אני נלחמת.
אוגרת אומץ,
ועוד שניה הלב מתפוצץ,
הכעס עוד רגע מתפרץ,
אך אני צריכה אותך כדי להמשיך,
אני מוכרחה להיות לצידך כדי להחלים,
מנסה להתקרב אליך כי כל מה שאת יודעת לעשות זה להדהים,
את השקט אחרי הסערה שבי,
את המוזיקה ביום רע שלי,
את הורד בשדה הקוצים שלי,
את השמש ביום גשום שלי,
את מלאך בתוך העולם שלי,
את הלב שבין שתי הריאות שלי,
את ורק את.
כי מי אני בלעדייך?
גופה ריקה,
ללא נשמה,
שצועקת לעזרה,
צמאה לאהבה,
אישה מכורה,
לאותה בחורה.