לפעמים כשכל כך רוצים להגיד הרבה דברים
מרוב הניסיון לסדר את אותם הדברים
לא יוצא כלום
ובמהלך הימים האחרונים ניסיתי להחליט ביני לבין עצמי מה הדבר הבא שארצה לשתף אתכם בו
ופשוט לא הצלחתי להבין מה באמת אני רוצה לספר
מה אני יכולה לשתף שישקף כרגע את מה שעובר בראשי
ועובר לא מעט
אני יכולה לספר על ההוא שבגד
על אבא ועל הכאב
על עצמי ועל כל הרצונות והתשוקות שלי
והכל הגיוני סהכ והכל יקרה בסופו של דבר
אבל עכשיו אני פשוט... לא יודעת
אני רוצה לכתוב
התחושה מעקצצת באצבעותיי
תמיד אהבתי לכתוב
בשיחה פנים מול פנים אשתוק ואגמגם, אבל אם אכתוב את המילים שמתרוצצות בראשי, הכל יתבהר
הראש סוער והמילים מבקשות לצאת אך הן אינן מסוגלות להישמע בקול
הן אינן מסוגלות להיאמר, לא בקול ולא בלחישה
הן יתקעו במחסום פיזי בגרון, ירגישו כמו מועקה ויבלעו חזרה אל התהום שהיא אני
כשהמילים כתובות כך
זה קל יותר, חופשי יותר
כשאני מול המסך ומקלידה אני מרגישה הכי אני
אין אף אחד שבוחן אותי ומסתכל עליי ומחכה למוצא פי
אני יכולה להסתתר מפני העיניים הבוחנות
ואני יכולה לכתוב ולמחוק ולחשוב דקה או שתיים או חמש או עשרים דקות עד שאמצא את הניסוח הנכון
כשאני כותבת אני מרגישה אמיצה, בעלת כוח, השליטה היא שלי ואך ורק שלי
כשאני כותבת המילים הן הכלי שלי לריסון כל האמוציות שעושות בי שמות
כשאני כותבת אני מתרוממת על ברכיי, כשאני כותבת אני אוחזת בשוט
והשליטה, זו שאני כל כך רוצה להיפטר ממנה בכל מובן אחר בחיים שלי, פתאום מרגישה הגיונית ואף רצויה
כשאני כותבת אני לא מפחדת
ועם המילים אני יכולה ללטף ואני יכולה גם להכאיב
אני יכולה להפיץ אהבה וגם לחולל שנאה
אני יכולה לשבור ולהרוס ולפרק וגם לבנות ולשפר ולתקן
אני יכולה לעשות הכל
עם המילים שלי.