עומקי האובססיביות שלי כה חשוכים
כה אפלים
כמו לצלול לנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס
ללא חמצן
ללא אור
לנקודה בה הלחץ כל כך גדול שהגוף לא יכול להיכנע לו
אני חולמת על מושא האובססיה שלי
והחלום כל כך אמיתי
כל כך מוחשי
כך שכל מראה, או ריח, או טעם, אני יכולה להרגיש
ולחוש באצבעותיי
וכשאני מתעוררת
אני מתעוררת עם שמו על שפתיי
אבל הוא קיים רק בחלומותיי
דמותו מקורה בתת המודע שלי
כשאני חולמת אני איתו
שלווה, מאושרת, שלמה
כשאני ערה, אני לבד
כשאני ערה אני רק אוסף חתיכות שהן עצמי
שברי האדם שאני באמת
אז אני חולמת שוב
כדי להרגיש שלמה
כדי שהוא יהווה הדבק לכל החתיכות השבורות
כדי שידיו יאחזו בי בחוזקה ולעולם לא ישחררו
כדי שריחו יישאר דבוק לעורי וטעמו עמוק בפי, מזדחל על הלשון ובמורד הגרון
וכשאני מתעוררת, אני משחזרת הכל, שוב ושוב, עד שניפגש שוב
לאחרונה חלומותיי בוגדים בי
והוא אינו מופיע
ואני מתהלכת תועה בחשכה, במקום ללא אור וללא חמצן
ואני מתעקשת, מחפשת אחריו, לא מוכנה בשום אופן להפסיק לחפש
גם כשריאותיי מתפוצצות, גם כשהלחץ מתגבר ומתגבר עד שעיניי מתרסקות בגולגולתי ואני נותרת עיוורת וחסרת אונים
ובעיוורון שלי אושיט את ידיי קדימה
להרגיש, לחוש, את החום של גופו, את החוזק של שריריו, את היציבות שהוא מעניק לי
וככל שאני ממשיכה לחפש
לתור בעולם שמתעקש לזרוק אותי החוצה
אני מבינה
ידיי לא ראויות
ידיי לא ראויות
אני לא ראויה
אבל אמשיך לחפש
עד שלא ייוותר ממני דבר.