אני אדם רגיש
תמיד הייתי כזו
אני ערנית לסביבתי, ולרגשותיי, ואני מצליחה רוב הזמן לתפוס את הסיטואציה בשלמותה
והראש יחשוב ויחשוב ויתהה, והשערות יעלו ואני אוכל לצפות כמה צעדים קדימה
אני תמיד קולטת את הפרטים הקטנים בחדר בשנייה שאני נכנסת אליו
העיניים שלי יראו הכל
כשמדובר ברגשותיי, לפעמים קשה לי לעכל בעצמי את העוצמה שבה הם יכולים להכות
עצב הוא באמת עצב
וכעס הוא באמת כעס
ושמחה היא שמחה, גם כשהיא מועטה
ואני יכולה שבועות להתהלך כאחת האדם בעולם, כשהרגשות דוממים, פועמים בחולשה
עד שזה מכה בי
עד שמשהו קורה
ואז כאילו ברז נפתח שהידית שלו שבורה
הכל יוצא ויוצא מבלי שאני יכולה לעצור
אתמול ראיתי משהו שלא הייתי צריכה לראות
אבל הצורך לדעת, לאסוף מידע, להשלים את כל הסיטואציה בראשי היה גדול ממני
והמזוכיזם שלי, זה הנפשי, לא הפיזי, שמכור לכעס ולדיכאון ולצער
והחוש להרס עצמי גם הוא הצטרף למסיבה, ניזונו מכך
מאז אני לא מצליחה להפסיק לבכות
ובכיתי עד שנרדמתי
ובכיתי כשהתעוררתי והבנתי, על אף שזה לא מתאים לי, שאין מצב שאני יוצאת היום מהבית
אז חזרתי לישון וכשקמתי שוב המשכתי לבכות
מאז אני לא מצליחה להפסיק
ואני בוכה ובוכה ובוכה
לא בכיתי במשך שבועות, חשבתי שאני לא יכולה יותר
חשבתי שיבשו כל דמעותיי והברז התיאורטי המקולקל גם הוא לא יכול להוציא יותר עוד טיפה
אבל טעיתי
והתחושה של ההרס העצמי ממשיכה ואני יושבת פה על המחשב ושומעת love of my life של קווין וממשיכה למרר בבכי
זה לא שהבכי מפריע לי
זה כי אני לא מבינה ממה הוא נובע, ממה שראיתי? מכל מה שאני מרגישה כלפי זה?
זה כי אני מבינה שאני עדיין ילדה טיפשה ושבורה ולא גיבורה גדולה כמו שחשבתי שאני
זה כי אולי במקום להיות אלפי צעדים קדימה כמו שחשבתי שאני, אני למעשה צועדת כבר תקופה באותו מקום?
אני לא יודעת
אז אמשיך לתהות
אז אמשיך לבכות.
קחו
תמררו גם אתם בבכי