לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

HeavyHead

רק גליוטינה תעצור אותי
לפני 19 שעות. יום ראשון, 21 ביוני 2026 בשעה 5:39

אני אדם רגיש

תמיד הייתי כזו

אני ערנית לסביבתי, ולרגשותיי, ואני מצליחה רוב הזמן לתפוס את הסיטואציה בשלמותה

והראש יחשוב ויחשוב ויתהה, והשערות יעלו ואני אוכל לצפות כמה צעדים קדימה

אני תמיד קולטת את הפרטים הקטנים בחדר בשנייה שאני נכנסת אליו

העיניים שלי יראו הכל

 

כשמדובר ברגשותיי, לפעמים קשה לי לעכל בעצמי את העוצמה שבה הם יכולים להכות

עצב הוא באמת עצב 

וכעס הוא באמת כעס

ושמחה היא שמחה, גם כשהיא מועטה

ואני יכולה שבועות להתהלך כאחת האדם בעולם, כשהרגשות דוממים, פועמים בחולשה

עד שזה מכה בי

עד שמשהו קורה

ואז כאילו ברז נפתח שהידית שלו שבורה

הכל יוצא ויוצא מבלי שאני יכולה לעצור

 

אתמול ראיתי משהו שלא הייתי צריכה לראות

אבל הצורך לדעת, לאסוף מידע, להשלים את כל הסיטואציה בראשי היה גדול ממני

והמזוכיזם שלי, זה הנפשי, לא הפיזי, שמכור לכעס ולדיכאון ולצער

והחוש להרס עצמי גם הוא הצטרף למסיבה, ניזונו מכך

מאז אני לא מצליחה להפסיק לבכות

ובכיתי עד שנרדמתי

ובכיתי כשהתעוררתי והבנתי, על אף שזה לא מתאים לי, שאין מצב שאני יוצאת היום מהבית

אז חזרתי לישון וכשקמתי שוב המשכתי לבכות

מאז אני לא מצליחה להפסיק

ואני בוכה ובוכה ובוכה 

 

לא בכיתי במשך שבועות, חשבתי שאני לא יכולה יותר

חשבתי שיבשו כל דמעותיי והברז התיאורטי המקולקל גם הוא לא יכול להוציא יותר עוד טיפה

אבל טעיתי 

והתחושה של ההרס העצמי ממשיכה ואני יושבת פה על המחשב ושומעת love of my life של קווין וממשיכה למרר בבכי

זה לא שהבכי מפריע לי

זה כי אני לא מבינה ממה הוא נובע, ממה שראיתי? מכל מה שאני מרגישה כלפי זה? 

זה כי אני מבינה שאני עדיין ילדה טיפשה ושבורה ולא גיבורה גדולה כמו שחשבתי שאני

זה כי אולי במקום להיות אלפי צעדים קדימה כמו שחשבתי שאני, אני למעשה צועדת כבר תקופה באותו מקום?

אני לא יודעת

אז אמשיך לתהות

אז אמשיך לבכות. 

 


קחו
תמררו גם אתם בבכי
שלשום. יום שישי, 19 ביוני 2026 בשעה 17:41

עומקי האובססיביות שלי כה חשוכים 

כה אפלים 

כמו לצלול לנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס

ללא חמצן

ללא אור 

לנקודה בה הלחץ כל כך גדול שהגוף לא יכול להיכנע לו

 

אני חולמת על מושא האובססיה שלי

והחלום כל כך אמיתי

כל כך מוחשי 

כך שכל מראה, או ריח, או טעם, אני יכולה להרגיש

ולחוש באצבעותיי

וכשאני מתעוררת

אני מתעוררת עם שמו על שפתיי

 

אבל הוא קיים רק בחלומותיי

דמותו מקורה בתת המודע שלי 

כשאני חולמת אני איתו

שלווה, מאושרת, שלמה

כשאני ערה, אני לבד

כשאני ערה אני רק אוסף חתיכות שהן עצמי

שברי האדם שאני באמת 

 

אז אני חולמת שוב

כדי להרגיש שלמה

כדי שהוא יהווה הדבק לכל החתיכות השבורות 

כדי שידיו יאחזו בי בחוזקה ולעולם לא ישחררו

כדי שריחו יישאר דבוק לעורי וטעמו עמוק בפי, מזדחל על הלשון ובמורד הגרון

וכשאני מתעוררת, אני משחזרת הכל, שוב ושוב, עד שניפגש שוב

 

לאחרונה חלומותיי בוגדים בי

והוא אינו מופיע

ואני מתהלכת תועה בחשכה, במקום ללא אור וללא חמצן

ואני מתעקשת, מחפשת אחריו, לא מוכנה בשום אופן להפסיק לחפש

גם כשריאותיי מתפוצצות, גם כשהלחץ מתגבר ומתגבר עד שעיניי מתרסקות בגולגולתי ואני נותרת עיוורת וחסרת אונים

 

ובעיוורון שלי אושיט את ידיי קדימה

להרגיש, לחוש, את החום של גופו, את החוזק של שריריו, את היציבות שהוא מעניק לי

וככל שאני ממשיכה לחפש 

לתור בעולם שמתעקש לזרוק אותי החוצה 

אני מבינה 

ידיי לא ראויות 

ידיי לא ראויות 

אני לא ראויה

 

אבל אמשיך לחפש 

עד שלא ייוותר ממני דבר. 

 

לפני 6 ימים. יום שלישי, 16 ביוני 2026 בשעה 9:38

לפעמים כשכל כך רוצים להגיד הרבה דברים 

מרוב הניסיון לסדר את אותם הדברים

לא יוצא כלום 

ובמהלך הימים האחרונים ניסיתי להחליט ביני לבין עצמי מה הדבר הבא שארצה לשתף אתכם בו 

ופשוט לא הצלחתי להבין מה באמת אני רוצה לספר 

מה אני יכולה לשתף שישקף כרגע את מה שעובר בראשי

ועובר לא מעט 

 

אני יכולה לספר על ההוא שבגד

על אבא ועל הכאב

על עצמי ועל כל הרצונות והתשוקות שלי

והכל הגיוני סהכ והכל יקרה בסופו של דבר

אבל עכשיו אני פשוט... לא יודעת 

אני רוצה לכתוב

התחושה מעקצצת באצבעותיי

תמיד אהבתי לכתוב

בשיחה פנים מול פנים אשתוק ואגמגם, אבל אם אכתוב את המילים שמתרוצצות בראשי, הכל יתבהר

הראש סוער והמילים מבקשות לצאת אך הן אינן מסוגלות להישמע בקול

הן אינן מסוגלות להיאמר, לא בקול ולא בלחישה

הן יתקעו במחסום פיזי בגרון, ירגישו כמו מועקה ויבלעו חזרה אל התהום שהיא אני 

 

כשהמילים כתובות כך

זה קל יותר, חופשי יותר

כשאני מול המסך ומקלידה אני מרגישה הכי אני

אין אף אחד שבוחן אותי ומסתכל עליי ומחכה למוצא פי

אני יכולה להסתתר מפני העיניים הבוחנות

ואני יכולה לכתוב ולמחוק ולחשוב דקה או שתיים או חמש או עשרים דקות עד שאמצא את הניסוח הנכון 

כשאני כותבת אני מרגישה אמיצה, בעלת כוח, השליטה היא שלי ואך ורק שלי

כשאני כותבת המילים הן הכלי שלי לריסון כל האמוציות שעושות בי שמות

כשאני כותבת אני מתרוממת על ברכיי, כשאני כותבת אני אוחזת בשוט

והשליטה, זו שאני כל כך רוצה להיפטר ממנה בכל מובן אחר בחיים שלי, פתאום מרגישה הגיונית ואף רצויה 

 

כשאני כותבת אני לא מפחדת 

ועם המילים אני יכולה ללטף ואני יכולה גם להכאיב

אני יכולה להפיץ אהבה וגם לחולל שנאה

אני יכולה לשבור ולהרוס ולפרק וגם לבנות ולשפר ולתקן 

אני יכולה לעשות הכל

עם המילים שלי. 

לפני 11 יום. יום רביעי, 10 ביוני 2026 בשעה 16:40

כשאבא שלי מת, במהלך השבעה, הייתי הולכת לשבת בגינה של השכן

צמוד לביתו התנשא עץ דקל גבוה 

כשהרוח הייתה מנשבת, והענפים היו נעים איתה

יכולתי להרגיש אותו, את אבא, אז הייתי מדברת לעץ הזה 

 

מספרת לו על היום שלי 

אומרת שמתגעגעת

שואלת, אבא, למה הלכת?

מספרת לו שבאים הרבה אנשים הביתה

אנשים שאוהבים אותו

כל כך הרבה אנשים אהבו אותו

שאותם אנשים מבטיחים לאהוב אותי גם

אבל לא רציתי שהם יאהבו אותי, או יתמכו בי, מה כבר אכפת לי מאנשים זרים שאומרים את הדברים הנכונים כפי שמצופה מהם?

רציתי שאבא שלי יהיה פה ויאהב אותי

אבל הוא כבר לא היה

וכל מה שנותר לי ממנו הוא הרוח שבעצים 

 

כשהמשפחה הבינה שאני בורחת לגינה של השכן ומדברת עם עצים

חשבו שהתחרפנתי 

אני זוכרת שהייתה חברה של סבתא שהייתה לוקחת אותי אליה לשחק במחשב

ובאחד מהימים כשהגיעה, סבתא שלי לחשה לה באוזן, "היא חושבת שהיא מדברת עם אבא שלה"

אבל לא חשבתי שדיברתי עם אבא שלי

אלא פשוט ממש באמת דיברתי איתו

ומי ייקח ברצינות ילדה בת עשר שעברה עליה הטראומה של החיים שלה רק לפני כמה ימים בודדים

אבל הם לא יבינו, הם לא יכלו להבין 

 

הם לא יכלו להבין את הקשר שנוצר לי עם העצים

עם הרוח

עם אור השמש הזורחת 

עם ציוץ הציפורים

עם כל הדברים האלה שלא תלויים באף אחד, הדברים התמידיים, שתמיד קורים 

ואבא נמצא בכל אחד מהם 

 

המלנכוליה מרגישה יפה יותר לקראת חצות. 

לפני 13 יום. יום שלישי, 9 ביוני 2026 בשעה 9:45

כשאני מתגעגעת, אני חושבת על הפעם הראשונה שנפגשנו

כמה לחוצה הייתי כשעליתי במדרגות, אתה מחכה לי בראשן

כמה שבורה הייתי כשניסיתי להתחבא מאחורי המעיל שלי

לא בטוחה מה תגיד ואיך תגיב למראה שלי

די התאכזבתי לגלות שאתה נמוך יותר ממה שציפיתי

אני אוהבת גבוהים יותר

אבל עדיין היית גבוה יותר ממני, וגם אם הייתי גבוהה ממך כנראה שזה לא היה משנה לך כל כך

 

כי היה לך את מלוא הבטחון

להגיד שלום, לחייך את החיוך היפה ביותר שראיתי, לתפוס בי בידיך ומבלי שהייתה לי עוד הזדמנות לחשוב מה קורה ומה לעזאזל, נצמדת אליי ונשכת את הצוואר שלי

וכשנסוגות לאחור לא ידעתי מה לעשות חוץ מלצחוק כדי לשחרר לחץ ולהמשיך לעקוב אחריך במעלה המדרגות

והיו המון מדרגות

כל אחת מעלה את סף הלחץ שלי יותר

כל אחת גורמת לתחושת הרפאים של השיניים שלו על הצוואר שלי להתעצם

ולתהות

מהשנייה הראשונה הוא גרם לי לתהות

עד היום אני עוד תוהה

 

הנקודה בה פגשתי אותו הייתה נקודה מאוד חשוכה בחיים שלי

נקודה של שבר ושל ייאוש

נקודה של ערך עצמי שואף לאפס ושל הרגשה שלעולם לא אוכל למצוא מישהו שיגרום לי להרגיש טוב

לא פיזית ו-וודאי לא נפשית

נקודה בה עוד הייתי שוכבת במיטה לילות שלמים בוכה, כשמבול יורד בחוץ ומרעיד את קירות הבית, והייתי תוהה לעצמי אם אולי פשוט שווה לצאת מהבית בקור אימים ובגשם זלעפות הזה אל השדות ושם להיעלם

אני כבר הרבה זמן לא שם, תוהה במחשבות טורדניות כמו אלו

 

כשהשכבת אותי על המיטה באמצע החדר החשוך יכולתי להביט בך כמו שצריך

בשיער השחור ובעיניים הכהות ובגוף הרחב והמבטיח מתחת לבגדים

וגערת מעליי והמשקל של הגוף שלך כנגדי הרגיש טוב

והשפתיים שלך היו כל כך קרובות

והנשימה שלך נשפה על פניי

היית כל כך בטוח בעצמך, ובמה שאתה רוצה, ובאיך שאני יכולה להתאים בדיוק למה שאתה רוצה וידעת בדיוק מה אתה מתכוון לקחת ממני ואני גם ידעתי שאני מוכנה לתת

רק לתת לו כל מה שירצה וכל מה שיבקש ממני

זה מעניין

לחוש בכימיה כזו

כל כך מיידית, כזו שמתלקחת מיד, גיץ בודד שנוחת על מיטת עלים יבשים

כזו שמעקצצת בצורה משונה בפנים, בקצות העצבים, בכל המקומות המובנים והבלתי מובנים שקיימים במוח

היה מוזר להרים את הראש ולנסות לנשק אותך ושתסיט את שפתיך ממני בסירוב

כי איחרתי ולא הגיע לי

והיה מוזר לשמוע את הקול העצוב והקטן שיצא ממני בתגובה לכך

כאילו עמדתי להתפוצץ אם לא היית מנשק אותי בזה הרגע

 

והיה מוזר לחטוף ממך את הסטירה הראשונה ולהסתכל עליך בהלם

כי אף אחד לא סטר לי לפני כן

והכימיה המשיכה לעבוד, כל המולקולות, כל האטומים, כאילו הסתדרו מחדש

כאילו משהו בכל הזמן האחרון קיבל צורה הגיונית סוף סוף

כאילו הסערה הפכה לשקט

והסתכלת עליי וחיכית

לראות איך אגיב

והנשימה הפכה לקלה יותר, על אף שהאיצה בבהלה, אבל זה עדיין הרגיש נכון יותר מכל נשימה שלקחתי עד אותה נקודה

והמשכת

המשכת לסטור

והמשכת לחנוק

ולקחת שליטה מבלי לבקש רשות וזה היה בסדר כי לא הייתי צריכה שתבקש רשות, זה פשוט היה נכון, זה היה 'זה', זה היה כל מה שרציתי ממך וכל מה שרציתי באופן כללי עמוק עמוק בתוכי ולא ידעתי לשים על זה את האצבע ולא ידעתי לתת לזה שם או לדמיין קווי מתאר של צורה עד לאותו לילה איתך

 

הזדיינו במשך ארבע שעות באותו לילה

ואני כותבת הזדיינו ולא היינו, כי זה פשוט היה זה

ארבע שעות של סקס רצוף

בחיים לא האמנתי שאני מסוגלת לעמוד ככה בקצב של מישהו

לא שהיה לי מישהו לפני שזה היה הקצב שלו

אבל לא יכולנו לעצור

אף אחד מאתנו לא רצה

והיה רגע שעדיין מהדהד בראש שלי עד עכשיו ממש

הוא מעליי והרגליים שלי על כתפיו והעיניים שלו נעוצות בשלי

נושם ומתנשף שהוא לא יכול לעצור, שהוא לא יכול להפסיק לזיין אותי

ואני אמרתי באותו קול קטן, מבקש ומתחנן, שלא יפסיק, שלא יפסיק

לא ידעתי מי אהיה ומה יישאר ממני ברגע שיפסיק

לא ידעתי כיצד אתמודד עם החיה שהוא שיחרר ממני

לא ידעתי איך אמשיך הלאה כשאלך וכל מה שייוותר לי ממנו זה רק הריקנות

הריקנות שבין הרגליים והריקנות שבלב

 

כששכבתי אחר כך כשהראש שלי על החזה שלו

הבנתי פתאום

שלא חשבתי עליו

על האחר

זה שריסק אותי

כל הזמן הזה

ולא הייתי צריכה לעשות השוואות כי לא היה דבר להשוות בין השניים

ויכולתי לעצום עיניים ולשמוע רק שקט

רק רוגע

כמו להצמיד את האוזן לקונכייה ולהאזין לים

ולמרות השקט הרגעי הזה

ידעתי שסערה חדשה כבר רוחשת לה

בפאתי הראש שלי

אבל לא סערה כזו שתגרום לי לרצות להיעלם בשדות בגשם זלעפות

אלא סערה טובה, כזו שלוקחת איתה את הדברים הלא יציבים ומשאירה אחריה שמיים בהירים

ידעתי שהוא חיווט את כל החוטים שלי מחדש

שינה את הכימיה בגוף שלי

את כל היסודות, הפרטים הקטנים, הקצוות הקהים והלא מלוטשים

 

אני לא רוצה שזה יהיה חד פעמי, אמרתי לו רגע לפני שהלכתי

אחרי שהיינו צריכים פיזית לקרוע את עצמנו אחד מהשנייה

זה לא צריך להיות, הוא אמר, תדברי איתי

אז דיברתי איתו שוב, כי ידעתי מה אני רוצה וידעתי שהוא זה שיכול לתת לי את זה

אז בפעם השנייה שנפגשנו משהו כמו יומיים אחרי כי לא יכולנו להחזיק יותר מדי זמן

הזדיינו במשך 5 שעות.