ובאמת שבד"כ אני לא טיפוס של שמחה לאיד...
אבל הפעם, זה תופס אותי כל פעם מחדש, כל פעם, רק בקטנה... לראות כמה צדקתי.
איזה מזל שהרחקתי אותה שניסתה לחתור ביננו, איזה חוסר יוצלחות צורם, אחד אחרי השני, והיא לא לומדת, זה מה שהיה חסר לי, שהוא יהיה בקשר עם בחורה שכזו.... תאונה אחת כבר יש לו בסל ה"ידידות" , לא צריך שתיים.
ואני אמורה לשכח מזה, הוא נענה לבקשתי ועברנו הלאה, מזמן, נסיונותיה המגוכחים להשאר באור הזרקורים .... אמרתי כבר - מגוכחים. אבל, הנה, עובדה, זה הדבר היחיד שהביא אותי לכתוב כאן שוב... לא איזו פנטזיה מדהימה, לא המלחמה, לא הקשיים הכלכליים, או כל דבר אחר, ויש כ"כ הרבה שהייתי רוצה לפרוק החוצה... אתמול אבד סופית החלק האחרון שנותר מיומניי שכתבתי בילדות, אז הגיע הזמן לכתוב משהו.. לא ?...
אני קולטת שאני כותבת משהו לבלוג ובא לי ממש להתפרץ לכתוב הכל, על איך שאני עוקבת (למרות שזה לא הכי מסקרן ולפעמים ממש חסר טעם) אחרי בלוג של כל אדם שיצא לי להכיר כאן... חוץ משניים שמעולם לא פגשתי ואחרי הבלוג שלהם אני עוקבת כי הוא פשוט מעניין.... שניהם נשלטים, ועל איך שזה משפיע עלי.... לצערי זה משפיע, ואני לא יודעת להגיד למה.
בא לי לכתוב על כל הקשיים, להתפוצץ, לכתוב כאן על כל התקופה הזו שבדס"מ ממש לא היה חלק ממנה, כי פשוט לא היה לשומדבר מקום בעומס, בעצבים, בקשיים. ולא, לא צריך לקחת הכל בפרופורציה, הצרות שלי הן הצרות שלי, וטוב שאני נותנת להן את תשומת הלב המגיעה להן, למרות שזה היה יכול להיות רעיון משעשע מאוד לקחת את צרותיהם של כל מכריי, לשים בטבלה ולהתחיל להשוות ולדרג... אבל לא.
אני תופסת את עצמי באמצע הקריז הזה, אבל אני יודעת שאני נהנית לכתוב את זה, אני נהנית להוציא ונהנית שאנשים אנונימיים יקראו את זה, אולי גם יגיבו, האמת היא (ואני מתנצלת אם זה פוגע בחלקיכם, למרות שאני משערת שלא) שהייתי מעדיפה שרק אלה שאינם מכירים אותי יקראו, אני לא נוהגת לשתף את מכריי בצרותיי... ואולי בגלל זה חסרה לי חברה טובה, אז קצת מוזר לי לחשוב שאנשים שמכירים אותי יקראו את זה, ואז ישלחו לי מסר וישאלו אם אני צריכה כתף... אז אני לא צריכה כתף, יש לי אחת משודרגת בבית, אני צריכה חברה טובה. באופן מצחיק למדי פתחתי שני פרופילים בשני אתרי היכרויות, כדי להכיר נשים, כי אני מתגעגעת לטעמה של אישה... לצערי, 99% מהפניות הן מגברים שמתקשים בהבנת הנקרא, בדיוק כמו כאן ....
לא מתאים לי, כתבתי כ"כ הרבה אפילו בלי חיוך אחד.
לפני 18 שנים. 6 באוגוסט 2006 בשעה 12:09
