שירים והרהורים ממגירת המשחקים

לפני שהכול החל

לפני שהשמיים נצבעו בכתום ובאסון

לפני שהטומאה השחירה והחריבה 

פה,שם ובכול מקום

הכול

 

 

היה נעים. שקט.

 

פיסת גן עדן

אירונית אולי

אך טהורה באמת.

 

האם מותר לחפש את אשר היה

אי שם

בחלל הזמן

הדמעות החרישיות

שהפסקת לראות

הן אלו שמתייבשות

לכדי ריקנות עצומה

וכבר לא מתמרדת

ולא בוכה

מתחילה להתרחק

כי

אתה מרחיק

וכבר לא יכולה יותר

לשאת

את הכאב הזה.

 

הדמעות החרישיות

שהיו צורמניות

היסטריות

לאט מתפוגגות

הכרית נשארת יבשה

גם הלילה

קטפת עוד עלה

ספק אם אתה יודע

או

אם זה בכלל משנה לך...

 

 

ככל שנפערות בינינו יותר תהומות,

אני נחתמת, נצרבת

בבדלי השתיקות

 

כשהכל כבר נאמר

והלהט חלף עבר

לא הרבה נשאר

 

שני זרים בתוך קירות מתפוררים...

 

 

                       ***

 

as the day is diying

once again 

idrowning in my lonelyness

im taking one little step away

 

we are loosing it

dont think you care

as i fade away

crawling into the shadows of the day

 

strangers walking among us,

soon we'll be come nothing but 

the ghost of what we called love

 

what was it ?

 

and why wasn't it good enogh

valouable enogh 

for us

to

keep it ?

 

 

as i fade into 

the emptyness of the day

i watch you

so far

 

it takes only breath

or

heartbit

to 

follow your heart

 

it takes 

only one step

to make

together

to make 

us

 

but its all looks now

like a dream

 

never ment to be true

 

is there any me and you ?

 

at all ,,, ?

 

 

 

so now

once again

my silent tears

are falling

into my heart

 

there's a world between us

and we're gone

 

it takes jusy a heartbit

to fall apart

and crash

into

forgotten pieces...

 

 

 

 

 

 

 

דהירה מסחררת , ארוכה 

הותירה אותי חסרת נשימה

כל כך נכונה 

לרצות

להתמסר

לחצות בטירוף כל גבול של חיים

 

לא עצרתי לשנייה

לקחת נשימה

לבדוק או לראות

 

 

אל תוך מערבולת מנצנצת

מסנוורת

נסחפתי

כל כולי מצפה

מייחלת

עיניי נוצצות

 

אבל,

ברגע אחד בזמן

מצאתי את עצמי

נעה במעגלים

חוזרים

ומתרסקת

לבד

אל מול חופיי המנותצים...

עולם של תהיות

שוב מטלטל

כמו עלה ברוח

כמו שאני, כמו שאתה

ואין שם אף פעם

עוגן מספיק חזק

או

משהו

אמיתי 

להיאחז בו

או שהשמיים מספרים הזיות

ובעודי שקועה בתפילות

ובשאר אובססיות קטנות,

שכחתי קצת להקשיב לעצמי

 

מרחק נגיעה מהחלום

או

מכל אמונה שהייתה

משהו בי קורס

 

כי מרוב חיפושים

אחר ביטחון או תשובה

אני לפעמים לא רואה

אותי

ואותך.

 

חיים שלמים נמוגו

כהרף עין

הכל תמיד היה

ותמיד יהיה

 

הבל הבלים.

 

אולי באמת

הנבואה ניתנה לשוטים

ואם,

רק הייתה אותה

חלקת אלוהים קטנה

אולי היינו כולנו

פחות

מנוכרים

לעצמנו

לטבענו

 

 

מורגלים כל כך להיעטף

בבדידותנו

 

כשניכור מתחיל לזחול

אל תוך

הזוגיות

אני מתחילה

את

גסיסתי האינסופית...

מציירת במכחולים של אתמול
חלומות נטושים
בחופים רחוקים
מודעת עד מאוד לשקט המבורך
שבצלילי ההזיה
חלום נרקם, מבע, מגע, מילה
זיכרונות ילדות,
חלקם מוכתמים בדם חטאיי
מתעקשים לרדוף ,
גם את לילותיי
סבוכות מדי המילים
כמו סלילים מסובכים...
סבוכות וריקות
אורגת אותן בנול של חלומות
מציירת, מקשקשת
ותיבת הצבעים לפניי מונחת
הדף נותר חלק
את כל הציורים , הקשקושים, השרבוטים
כבר חלמתי בתוך ראשי
וכעת ...?
השקט המבורך נעשה לדממת כאב
לעומת איוושת הים
שאון הגלים
וצחוק הילדים,
כאן, הדממה הארוכה, המעיקה,
מותחת את עצביי
ומיתרי לבי נקרעים
בזה אחר זה
כמו בובה על חוטים
עם משיכה אחת חדה מדי

אני מביטה בה נופלתי
בלבי מתפללת, מייחלת
שתמצא סופסוף את דמותה האמיתית ,
מבעד למראת זכוכית שקופה .
שלא תישאר צלה של בובה
שיישמע קולה

אך מבט אחד בלבד
בעיניים המזוגגות, האובדות
ואני יודעת
שבובה אולי נועדה לנצח את ייעודה
אך בזירת המציאות
הכל , מאז ומתמיד, לא היה אלא
אחיזת עיניים
כישוף
או סתם שטות.

ממרחק,
מביטות בי עיני הבובה הכבויות
קפואות
יכולתי כמעט להישבע
שראיתי דמעה
אבל,
קשה לראות מבעד למראה...