|
|
|
לפני שהכול החל
לפני שהשמיים נצבעו בכתום ובאסון
לפני שהטומאה השחירה והחריבה
פה,שם ובכול מקום
הכול
היה נעים. שקט.
פיסת גן עדן
אירונית אולי
אך טהורה באמת.
האם מותר לחפש את אשר היה
אי שם
בחלל הזמן
הדמעות החרישיות
שהפסקת לראות
הן אלו שמתייבשות
לכדי ריקנות עצומה
וכבר לא מתמרדת
ולא בוכה
מתחילה להתרחק
כי
אתה מרחיק
וכבר לא יכולה יותר
לשאת
את הכאב הזה.
הדמעות החרישיות
שהיו צורמניות
היסטריות
לאט מתפוגגות
הכרית נשארת יבשה
גם הלילה
קטפת עוד עלה
ספק אם אתה יודע
או
אם זה בכלל משנה לך...
ככל שנפערות בינינו יותר תהומות,
אני נחתמת, נצרבת
בבדלי השתיקות
כשהכל כבר נאמר
והלהט חלף עבר
לא הרבה נשאר
שני זרים בתוך קירות מתפוררים...
***
as the day is diying
once again
idrowning in my lonelyness
im taking one little step away
we are loosing it
dont think you care
as i fade away
crawling into the shadows of the day
strangers walking among us,
soon we'll be come nothing but
the ghost of what we called love
what was it ?
and why wasn't it good enogh
valouable enogh
for us
to
keep it ?
as i fade into
the emptyness of the day
i watch you
so far
it takes only breath
or
heartbit
to
follow your heart
it takes
only one step
to make
together
to make
us
but its all looks now
like a dream
never ment to be true
is there any me and you ?
at all ,,, ?
so now
once again
my silent tears
are falling
into my heart
there's a world between us
and we're gone
it takes jusy a heartbit
to fall apart
and crash
into
forgotten pieces...
http://data.whicdn.com/images/22998713/tumblr_ly14zyzU4n1r0j1wwo1_500_large.jpg
http://ih0.redbubble.net/image.12080592.2372/flat,550x550,075,f.jpg
דהירה מסחררת , ארוכה
הותירה אותי חסרת נשימה
כל כך נכונה
לרצות
להתמסר
לחצות בטירוף כל גבול של חיים
לא עצרתי לשנייה
לקחת נשימה
לבדוק או לראות
אל תוך מערבולת מנצנצת
מסנוורת
נסחפתי
כל כולי מצפה
מייחלת
עיניי נוצצות
אבל,
ברגע אחד בזמן
מצאתי את עצמי
נעה במעגלים
חוזרים
ומתרסקת
לבד
אל מול חופיי המנותצים...
עולם של תהיות
שוב מטלטל
כמו עלה ברוח
כמו שאני, כמו שאתה
ואין שם אף פעם
עוגן מספיק חזק
או
משהו
אמיתי
להיאחז בו
או שהשמיים מספרים הזיות
ובעודי שקועה בתפילות
ובשאר אובססיות קטנות,
שכחתי קצת להקשיב לעצמי
מרחק נגיעה מהחלום
או
מכל אמונה שהייתה
משהו בי קורס
כי מרוב חיפושים
אחר ביטחון או תשובה
אני לפעמים לא רואה
אותי
ואותך.
חיים שלמים נמוגו
כהרף עין
הכל תמיד היה
ותמיד יהיה
הבל הבלים.
אולי באמת
הנבואה ניתנה לשוטים
ואם,
רק הייתה אותה
חלקת אלוהים קטנה
אולי היינו כולנו
פחות
מנוכרים
לעצמנו
לטבענו
מורגלים כל כך להיעטף
בבדידותנו
כשניכור מתחיל לזחול
אל תוך
הזוגיות
אני מתחילה
את
גסיסתי האינסופית...
מציירת במכחולים של אתמול
חלומות נטושים
בחופים רחוקים
מודעת עד מאוד לשקט המבורך
שבצלילי ההזיה
חלום נרקם, מבע, מגע, מילה
זיכרונות ילדות,
חלקם מוכתמים בדם חטאיי
מתעקשים לרדוף ,
גם את לילותיי
סבוכות מדי המילים
כמו סלילים מסובכים...
סבוכות וריקות
אורגת אותן בנול של חלומות
מציירת, מקשקשת
ותיבת הצבעים לפניי מונחת
הדף נותר חלק
את כל הציורים , הקשקושים, השרבוטים
כבר חלמתי בתוך ראשי
וכעת ...?
השקט המבורך נעשה לדממת כאב
לעומת איוושת הים
שאון הגלים
וצחוק הילדים,
כאן, הדממה הארוכה, המעיקה,
מותחת את עצביי
ומיתרי לבי נקרעים
בזה אחר זה
כמו בובה על חוטים
עם משיכה אחת חדה מדי
אני מביטה בה נופלתי
בלבי מתפללת, מייחלת
שתמצא סופסוף את דמותה האמיתית ,
מבעד למראת זכוכית שקופה .
שלא תישאר צלה של בובה
שיישמע קולה
אך מבט אחד בלבד
בעיניים המזוגגות, האובדות
ואני יודעת
שבובה אולי נועדה לנצח את ייעודה
אך בזירת המציאות
הכל , מאז ומתמיד, לא היה אלא
אחיזת עיניים
כישוף
או סתם שטות.
ממרחק,
מביטות בי עיני הבובה הכבויות
קפואות
יכולתי כמעט להישבע
שראיתי דמעה
אבל,
קשה לראות מבעד למראה...
http://static.zerochan.net/Marionette.(Song).full.557721.jpg
