שירים והרהורים ממגירת המשחקים

מציירת במכחולים של אתמול
חלומות נטושים
בחופים רחוקים
מודעת עד מאוד לשקט המבורך
שבצלילי ההזיה
חלום נרקם, מבע, מגע, מילה
זיכרונות ילדות,
חלקם מוכתמים בדם חטאיי
מתעקשים לרדוף ,
גם את לילותיי
סבוכות מדי המילים
כמו סלילים מסובכים...
סבוכות וריקות
אורגת אותן בנול של חלומות
מציירת, מקשקשת
ותיבת הצבעים לפניי מונחת
הדף נותר חלק
את כל הציורים , הקשקושים, השרבוטים
כבר חלמתי בתוך ראשי
וכעת ...?
השקט המבורך נעשה לדממת כאב
לעומת איוושת הים
שאון הגלים
וצחוק הילדים,
כאן, הדממה הארוכה, המעיקה,
מותחת את עצביי
ומיתרי לבי נקרעים
בזה אחר זה
כמו בובה על חוטים
עם משיכה אחת חדה מדי

אני מביטה בה נופלתי
בלבי מתפללת, מייחלת
שתמצא סופסוף את דמותה האמיתית ,
מבעד למראת זכוכית שקופה .
שלא תישאר צלה של בובה
שיישמע קולה

אך מבט אחד בלבד
בעיניים המזוגגות, האובדות
ואני יודעת
שבובה אולי נועדה לנצח את ייעודה
אך בזירת המציאות
הכל , מאז ומתמיד, לא היה אלא
אחיזת עיניים
כישוף
או סתם שטות.

ממרחק,
מביטות בי עיני הבובה הכבויות
קפואות
יכולתי כמעט להישבע
שראיתי דמעה
אבל,
קשה לראות מבעד למראה...