מאז חברתי לבדס"מ, חוויתי תהליך התמודדות לא פשוט של מאבק עם עצמי. ימים רבים לא עצמתי עין, נאבקת להבין את עצמי, את מאווי, את אישיותי. לגלות בגיל 40 פלוס מהות פנימית נוספת, שמחד הינה כל כך לא שגרתית, ומאידך כל כך אמיתית, נקייה מזיופים ומשמעותית, זהו תהליך התפכחות מורכב.
לבסוף קיבלתי את עצמי, השלמתי עם עצמי כמות שאני : אוהבת יחסי שליטה, מתחברת לכאב, נכנסת לריגוש מכל אותם דברים שלאנשים אחרים נראים הזויים, כן.. זו אני..
ולמרות הקבלה וההשלמה, זוכרת לא לשכוח, כי לא כולם מודעים, מבינים ויכולים לקבל אותי ככזאת, ו..כן... תמיד קיים החשש, שמא העובדות יתגלו לאנשים הלא נכונים, שמא המידע יסכן את עבודתי, את פרנסתי, את מעמדי, את משפחתי וחיי.
מעבר לבדס"מ יוצרת כיום כאמנית חומרים מאוד אישיים ולא פשוטים. מציירת על בדי ענק את עצמי בעונגי, בכאבי, בהתמסרותי... עבודות לא פשוטות שיזיזו משהו בלב המתבונן, שיגרמו לו להבין, לחוש ולהתרגש – יצירה שממלאת אותי בעוצמות חזקות כל כך.
לכאורה נכון לחשוב כי אני מצוייה באחת מהתקופות הטובות יותר בחיי, הן בשל היצירה הגואשת מבין קרבי, והן בשל מערכת היחסים הממלאת אותי כל כך, אך רעש וזעזוע גדול הרעיד את ביתי, כשבני הבכור בן ה 15 ביקש במרי לשוחח איתי, לאחר שהביע במחאה צעקנית, את דעתו על כך שאני מראה לאחותי תצלומי עירום שלי.
ידעתי שהשיחה לא תהיה קלה. הייתי לחוצה כילדה בת 12 שהוריה קוראים אותה לסדר ומבקשים לשוחח איתה על התנהגותה הנלוזה. המתח סרב להתפוגג וביום השיחה גאה עוד יותר.
מתוך התייעצות עם מקורבים הבנתי שחשוב שאציב לבני את הגבולות שהטשטשו, ע"מ שלא תהא זו שיחה בה הילד נוזף על אמו הורתו.
בתחילת השיחה אמרתי לבני, כי אני מעריכה אותו על הפתיחות והרצון לדבר, אך אני מזכירה לו שהוא הילד ואני ההורה, וכי יש דברים שהם ענייני הפרטיים, בהם לא אסכים לחלוק עימו.
השיחה שהתקיימה הייתה לא פשוטה. הדברים שיצאו מפיו צרבו אותי מבפנים. ניהלתי את השיחה ברוגע ובשליטה, כשאני משתדלת לתת לו את ההרגשה שהוא יכול לדבר בחופשיות, שיש אוזן קשבת, ושאני נמצאת עבורו, ומאידך כשחשבתי שהגזים שמתי את הגבולות.
יצאו דברים קשים, כאב לי מאוד עליו וכאב עיקש מילא אותי גם על עצמי, על האופן שבו בני שלי תופס אותי, על דמות האם שמצטיירת כלא מכובדת בעיניו.
בשיחה הוא שאל אותי למה רק אני מכל האמהות הייתי חייבת להתגרש מאבא שלו, למה אני היחידה מכל האמהות שהייתי חייבת לעשות פירסינג בטבור, למה אני חייבת להצטלם בעירום ולצייר את עצמי כך, למה אני כל כך שונה מכולם, למה דווקא אמא שלו חייבת להיות כזאת, והגרוע מכל היה שאמר לי בכאב ובבכי שהוא יודע במה אני מתעסקת. הבהיר לי כי קלט שאני נכנסת לאתר הכלוב שוב ושוב, נכנס בעצמו ופשוט הזדעזע. על הכל בחרתי לענות, בהסברים ע"מ שיגיע לתובנות הראויות. הסברתי לו את תפיסתי לגבי חיים משותפים בין שני בני זוג החיים במערכת יחסים מפוררת, הסברתי לו על אמנות ואמנים. ניסיתי להעביר לו את מהות היצירה והתהליך בו אני שרוייה, אך הוספתי ואמרתי כי אני בטוחה שהיום הוא כילד אינו מסוגל להבין זאת. לגבי הבדס"מ היה לי מאוד לא פשוט. כשאמר לי שהוא יודע, פשוט רציתי למות.. חשתי שאין בי את המסוגלות להתמודד איתו ועם התובנות שצבר, אך הבנתי כי אני חייבת לפזר מעט את העננה, ואם לא אסכים להתייחס לנושא, יתפס הדבר בעיניו כנכון.
בחרתי לשקר לו במצח נחושה. בתוך תוכי איני מצפה מילד בן 15 שיבין ויקבל יחסי סאדו מאזו. ילד שמצוי בעיצומו של תהליך ההתבגרות המינית. סיפרתי לו שנחשפתי לדבר רק לפני כשנה (עובדה שלכשעצמה נכונה), מאחר ואני קוראת ומתעניינת בנושאים רבים.. סיפרתי שאני מוציאה מהאתר תצלומים לצורך עבודתי האמנותית ושאלתי אותו אם נראה לו הגיוני שאני ובן זוגי בעניין...
הוא היה קצת סקפטי, אך נראה לי שהצלחתי לפזר את העננה...
איני רוצה להכנס לפרטי פרטיה של השיחה, אך אוכל לומר שוב, כי הייתה זו שיחה טעונה ומורכבת.
מאז כשבועיים שאין בליבי מנוח. היו גם שיחות עם שני ילדי הצעירים יותר והסתבר לי כי גם להם מאוד מאוד קשה לקבל את האמנות שלי. זוכרת שבפעם הראשונה שביתי הקטנה זיהתה אותי בציור, היא אמרה
"אמא, את כאן בציור!" שאלתי אותה מה דעתה והיא ענתה "הפנים יפות, הגוף לא!" בציור האחרון שסיימתי לפני שלושה ימים, בחרתי שלא לצייר את הראש. ביתי שמחה מאוד ואמרה "אמא, תמיד תציירי אותך בלי הראש כדי שלא ידעו שזאת את".
דילמות רבות מציפות את ראשי ולעיתים הימים והלילות קשים מנשוא. הכאב הוא עצום- מחד פרץ היצירה שמסרב להעצר, ומאידך בריאותם הנפשית של ילדי.
הגעתי להחלטות ברורות ושיתפתי אותם בהן. הסברתי להם שלא אצפה בתצלומי עירום שלי בנוכחותם, אך מאידך אמשיך לצייר מאחר וזוהי הוויתי, ואת העבודות אשמור בחדר השינה שלי, חסויות מעיני הבאים אל קרבי הבית.
בעוד מספר חודשים אקיים תערוכה בה ימצאו הדברים.
יודעת שחייבת לצאת לציבור, חייבת לעשות פריצת דרך משמעותית.
היצירה האמנותית שלי כיום חזקה מכל דבר אחר בחיי.
לעיתים רבות נשברת בשל החששות מפרסום בתערוכה שכזו, אך יודעת שזה הדבר האמיתי, יודעת שבסופו של דבר אנצח.
לגבי חשיפה בדס"מית כלפי הילדים, יודעת שפישלתי בגדול. חושבת שתפקידי כהורה היה להגן על ילדי ולא לחשוף אותם בגיל כה רך לנושא. את הנעשה אין להשיב. כיום הצבתי לעצמי גבולות חד משמעיים הקובעים שאין להכנס לכלוב בשעות הערות של הילדים ויהי מה...
מאחלת לכם שלא תישגו כמוני ולא תחשפו את ילדיכם
אוהבת
טליה
לפני 17 שנים. 31 ביולי 2007 בשעה 14:37
