שקיפויות

לא טיפוס חרדתי. פחדנית קצת? כן, אבל ממש לא חרדתית, ובכל זאת - תוך כדי סשן נכנסתי ממש להתקף של חרדה.
סומכת על האדון שלי בעיניים עצומות. יודעת שהוא זהיר, אחראי, קפדן ולעולם לא יסכן אותי, ובכל זאת נכנסתי להתקף של חרדה.
במהלך הסשן, לאחר פקודה של לרדת ממצב ארבע לשכיבה על הבטן, הוא התיישב על גבי, והחל לטפל בי בכל החורים טיפול מסור, תוך שאני מלקקת את רגלו. נהניתי, שיתפתי פעולה, השמעתי גרגורי הנאה, אהבתי, הרגשתי כלבה אמיתית, אבל בשלב כלשהו, בנקודה מסויימת שקשה לי לאתרה, התחלתי לחוש במצוקה. היתה לי תחושה של חוסר אוויר ומחנק והתחלתי פוערת את פי, מתאמצת לשאוף שאיפות אוויר גדולות ככל האפשר, לאחר מספר רגעים, כשגם זה לא עזר, התחלתי למחות על מצבי העגום בגניחות מצוקה, שמסבירות שאני פוחדת, כל כך פוחדת, שאני לא יכולה לנשום, שנגמר לי האוויר, שאני משתגעת. האדון שלי הסביר לי שלא נגמר לי האוויר, ושאני יכולה להמשיך לנשום בקלות. עיני אמנם היו מכוסות, אך הרגשתי שבאמת שום דבר לא חוסם את דרכי הנשימה שלי ובכל זאת, מכיוון שהרגשתי את כל כובד משקלו וחוסנו עלי, והבנתי כי להשתחרר איני יכולה, הרגשתי שאני משתגעת. כאילו נכנס בי דיבוק אימתני. התחושות ניצחו את ההגיון, התחלתי לבכות בכי תמרורים ולהתחנן שיקום מעלי כדי שאוכל לנשום. אדוני המשיך להרגיע ולומר לי שהכל בסדר, שאני לא נחנקת ושאני חייבת לסמוך עליו, אך דבר לא עזר, הרגשתי שסוף העולם מגיע. גם כשקם ממני בסופו של דבר, המשכתי לבכות ולקחת בכל רגע נשימה ארוכה ככל האפשר.
שוחחנו על שארע והסברתי שלמרות ההגיון, למרות העובדה שאני אוהבת שהוא חוסם לעיתים את נחיריי ואפי, ולמרות העובדה שאני סומכת עליו כל כך, לא יכולתי אחרת. בהמשך נזכרתי איך לפני כחצי שנה, כשנסעתי עם האחיין שלי לרחוץ את הרכב במכון שטיפה אוטמטי למכוניות, דבר שאיני עושה בדר"כ ע"מ לחסוך בהוצאות, נכנסתי להתקף דומה. ישבתי עמו והמכונית נעה קדימה, תוך שאני מסבירה לו על המברשות האימתניות שתכף יגיחו ממעל. בשלב מסויים החלו גושי קצף סבון להדפק כמטר על השמשה החזיתית, ובאותו רגע הרגשתי שהאוויר אוזל ושאני בלחץ. הפעלתי את המזגן, ניסיתי לקחת הרבה אוויר, אך מטח הררי הקצף שגבר גרם לי לחוש פחד אימים. הבנתי שאם אשאר ברכב אני עשוייה להתעלף, הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בכך והתחלתי לצפור בטרוף בצופר ההגה. דבר לא קרה, אף אחד לא שם לב, אך משהבחנתי שאני יכולה להנצל - המכונית טרם היגיעה למברשות הענק, פתחתי את הדלת וברחתי בריצה, שניות ספורות לפני שהמכונית המשיכה הלאה, לתוך הגהנום, עם אחייני שלא הסכים לוותר על החוויה.
מכאן הסקתי : א. שאני קלסטרופובית ב.שלא תמיד ההגיון מסייע.
לא יודעת מה יהיה בהמשך.. אדוני אמר לי שידאג לטפל בחרדות הללו שלי, ושאני חייבת תמיד לסמוך עליו. מקווה שיצליח ובמידה ולא - מוכנה להשאר עם החרדות שלי ולא לחוות שוב את אותן תחושות.
שבוע טוב לכולם:)