שקיפויות

והיו גם ימים אחרים בהם גלים מיתמרים של ריגוש הנעידו אותי מבפנים, אך בוא בעת בטשו וטחנו את נפשי שהיתה דוויה והצטמקה למימדים זעירים, תת מיקרוסקופיים.
כן היו אז ימים שבהם נפשי המרוסקת כמעט וגוועה. גופי לעומת זאת התמודד לא רע ואפילו שידל את הנפש לחשוב שכמה שיותר כואב – יותר טוב, ושאפשר גם רק לכאוב, ושאפשר להנות מכאב נטו כשזה הדבר היחיד אותו מקבלים, ושאפשר להמשיך אפילו כשהנפש נרמסת, ושאפשר להכיל את הכל בפנים ואפילו להמשיך הלאה, ושאפשר להתפס על ידו כזונה לסיפוק צרכיו נטו ותו לא. כן, היו אז ימים אחרים.
וכתבתי פוסטים בהם התוודיתי על ריגושים שגרמו לזונה שבי לבעור, וכתבתי גם פוסטים על עלבונות צורבים, על זלזול ואטימות, על כך שהשתמש בי וכשנפגעתי לא ידע לקחת אחריות, לא בדק, לא שאל, וגוללתי את תחושותיה של שפחה, שהשולט בה, מחליט להתעלל בה עד כדי כך שנותן לה לתהות אם הוא בכלל יודע את שמה, והזדעזעתי ולפעמים בעטתי ולא רציתי עמו כל קשר, אך תמיד החזירו אותי אליו, התשוקה המוטרפת הבלתי מוסברת, הנשימה המתקצרת, זכרונות הריגושים, וכשחזרתי והיה מצליח לומר לי מספר מילים מהסוג הנדיר שנשא בסלו, הייתי שלו באחת וכל הרע והאכזר שנשפו בעורפי היו נמוגים לכל עבר.
הוא לא ספר אותי ממטר, הייתי עבורו אפס גמור, לא נחשבת, לא נתפסת, אותה אחת שאף פעם לא מגיעים אליה במיוחד אלא "על הדרך", ונלחמתי על תשומת ליבו, וליבי פרפר כשהצלחתי לינוק ממנו מילה מאותו זן שהיה כה נדיר אצלו, והייתי קיימת עבורו במיוחד כזונת סייברים, ולמרות הכל נפשי יחלה לו, התרגשה אותו ופרשה פרושים משלה, וכשאמר לה "יקירה" ו- "יפה" היתה יוצאת במחול ריקודים.
כך היו הימים אחרים.
ואחרי ההתפכחות הבנתי איפה הייתי.
ואחרי ההתפכחות התחלתי לשקם את ההריסות.

כבר יותר משלוש שנים שאני כאן בקהילה, אך רק לפני תשעה חודשים התוודעתי לראשונה לבדס"מ, ומאז יום יום מתחזקת בקרבי ההכרה כי מה שידעתי לפני כן לא היה אלא התעללות לשמה.
אדם המקטלג את עצמו כשולט חייב שתהיה בו רגישות ואחריות.
להשפיל, לרמוס ולדרוס, להקטין את הנפש ולחבול בגוף, לא להקשיב, אף פעם לא להגמיש, להשתמש ולהשליך, ולא לתת את הדעת שאת חלקי הנשמה המפוררת חייבים להרכיב ברגישות חזרה, ולבדוק שהיא עדיין עובדת – זה לא בדס"מ רבותי, ואת זה לא השכלתי להבין.
ותשעה חודשים שאני לומדת בדס"מ כדרך חיים נפלאה מזככת, ותשעה חודשים שנפש השולט שלי, שהוא גם אדון, בי משורגת, ותשעה חודשים שאני כל כך אוהבת, כך כך שלמה, כל כך מאושרת.

שלשום חזר אלי ההוא, מאותם ימים אחרים. ההוא שלמרות כל מה שעברתי איתו, עדיין הצליח להחסיר בליבי פעימה בשל אותם זכרונות מאותם הימים.
שלשום בא לי להקיא...
שלשום ההכרה שלי הצליחה לתפוס עד הסוף.
והבנתי
כל כך הבנתי
והרגשת קבס מלאה אותי, הדי צחנתה שעדיין לא התפוגגו, עדיין לא עזבו אותי.
טעיתי, היה לי דיבור איתו, דיבור אל מול המצלמה.
והייתי גאה במקום שלי כיום, ורציתי להסביר לו את זה המקום, וכשלא הבין שלחתי לו מהפוסטים שכתבתי, והוא את מסקנתו דאג לשגר, וקבע חד משמעית שחייבת להיות הפרדה בין הזוגיות לבדס"מ ושאת הבדס"מ עלי לקבל במקום אחר:)
ולפתע חזרנו לימים ההם.
והוא ציווה עלי לחשוף שדי ולגלות פטמותי.
וסרבתי.
וניסיתי להסביר לו שוב איפה אני נמצאת כיום – בלב, בראש ובמהות.
והוא לא הקשיב
ולא רצה
ואמר שאת ההגיגים אשמור לחבר שלי ושאוריד כבר את החולצה.
"בשביל זה את הרי כאן" אמר והתעקש
וחשתי את זעמו מתגבר כדרקון רושף גיצים ואש
וניסיתי להרגיע
וביקשתי שיבין
וביקשתי שנסגור מצלמות ונפרד כידידים,
אך תמרות עשן הזעם סרבו לשכוך
וכשהבין שפטמות לא יתגלו על המסך,
בחר לסגור את המצלמה ולשגר משפט שחשב שהוא מוצלח
ובא לי להקיא
וטוב שכך

רק שלשום הבנתי עד הסוף איפה באמת הייתי, כמה באמת טעיתי
עד כמה הייתי עבורו כלום, אפס מאופס לסיפוק צרכיו.
שלשום נחתם הגולל ולעולם לא יפתח.
שלשום הבנתי

ועכשיו אדוני שלי מקבל אותי שוב, נקייה עד הסוף, כשאותן חוויות שאספתי מאותם הימים, שינו גוון וצבע וההכרה שבי יודעת סוף סוף להבחין.
יש לי היום זוגיות
יש לי היום אהבה
יש לי היום בדס"מ
והנפש היום מבינה שבדס"מ עושים מאהבה.