בגיל 43 יש לי סוף סוף את האילן שלי להתמך בין בדיו, להתענג בינות עלעליו, ולהביט על נופו מלמטה למעלה בהערצה ואהבת אין קץ.
כן, אוהבת לשכב למרגלותיו, מלופפת ברגליו, כאותה קיסוסית הנאחזת בשורשי האוויר של העץ אותו בחרה לעצמה.
אחרי כל כך הרבה שנים, ימים, שעות ורגעים של בחירות לא מוצלחות ואפילו, כדברי אדוני – עקומות,
סוף סוף בחרתי לי עץ אוהב, איתן ויציב, שדואג לרומם אותי מעלה.
לא סתם נאמר "חייו של האדם מן האילן", יודעת היום כי חיי שלי, אושרי, חוזקי והוויתי , מקורם באילן אותו השכלתי לבחור, באילן שבחר גם הוא בי.
ויש ביננו דואליות מדהימה כשאני משקה, מדשנת, גוזמת ענפים שהתייבשו, מפנקת את הענף ובו מקור החיים ומעמידה אותו, מנקה בלשוני פינות נסתרות ומלקקת ככלבה טובה, והוא שמגן עלי מפני כל סערה, שמקשיב לי באמת בכל דקה ושמחבר אותי מחדש כשחשה לעיתים שהאדמה רועדת.
אף פעם בעבר לא היה לי עץ כזה, אף פעם בחיי לא ידעתי זוגיות, אהבה, נתינה ודאגה שכזו. היום יכולה לחייך אפילו כשלא חופר בי בכף ידו התובענית, אפילו כשאינו מחדיר אצבעותיו לכל חור וחור, אפילו כשאינו תוקע בי את הענף המרכזי, אפילו כשאינו מדשן אותי בזרעו, אפילו כשלא יכול לסשן אותי כי יש ילדים סביב. היום יכולה לחייך סתם כי ישנה איתו ונושמת אותו כל הזמן. לעיתים פשוט מייחלת רק לישון איתו, ומדמיינת רגעים כל כך מוכרים בהם אני מפנה לו את גבי ומקמרת אותו כחתולה ובנוסף מבליטה את הישבן, והוא נצמד אלי, חופן את שדי, והבל נשימותיו מתפזר וצולל בשקעי צווארי.
התחלה עקומה כל כך היתה לי כשהייתי בת 15 ובחרתי בעץ נשוי, גילו כפליים מגילי ופרנסתו אינה באה לו מעסקים כשרים. חשבתי עץ פרי, אך טעיתי כל כך, כנראה שהיה זה עץ סרק, שגזעו נבוב ותוכו מלא תולעים ורימה, עץ דוקרני שהשאיר בי צלקות עד עכשיו. ההמשך אף הוא לא היה קל ופשוט, כך קרה
ששתים עשרה שנים חייתי כשמסביבי המווון עצים, אך העץ שעימי לא יכול היה לי, ולא קיבלתי ממנו אף לא צל, בודאי שלא פרי, ואהבה בודאי שלא היתה מצוייה באדמה בה דשדשנו. מעניין כי למרות הכל זרעיו נקלטו בי וילדים נפלאים נולדו לי ונישאתי באדוות גלי האמהות המשכרת. בהמשך, כשסוף סוף הצלחתי לגדוע את עצמי מאותה אדמה רוויית כעסים ושינאה, החלתי במסלול חתחתים עצוב ומייגע, אך סופו שנגמר בעץ החיים שפגשתי, ומאז אומרת תודה כל יום מחדש.
אדוני שלי עץ חיי מעניק לי את כל שהחסרתי כל שנותי ואני מתרגשת אותו, מעריכה, אוהבת כל כך ומשתדלת בכל מאודי לטפל בו כפי שמגיע לעץ מזן נדיר כל כך.
טו' בשבט הגיע חג לאילנות, טו' בשבט הגיע – עת עבורי – עבורו - להרגיש, לרגוש, לפרוח ולגדוש זה את זו בלבלוב מפעים, כזה שגורם גם ללב לרקד שם בפנים.
טו' בשבט שמח גם לכם אנשים יקרים:)
.
לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 21:33
