עיניים לאות, טרוטות,
איפור מרוח לאחר שפשוף עצבני
רצו לבכות היום אלו העיניים אך התאמצו, כל כך התאמצו להחזיק את הסוררות בפנים ולא לתת להן לברוח, ולשבריר שנייה נדמה היה כי ישברו, אך גורם חיצוני שהגיח, שינה את התוכניות.
ניצחו ולא בכו אלה העיניים! אך הלב בכה בתוכו פנימה.
שלוש משרות
אישה אחת
שלושה ילדים
אישה אחת
כלבה וחתולים
אישה אחת
ועכשיו גם שגעון אקווריומים
והאישה עדיין אחת
שבועיים מאז נכנסתי לטרוף האקווריום של צמחייה מיוחדת ודגים משריצים
שבועיים מייגעים
ממלאה מים, שוטפת חצץ, חוצה חצי מדינה כדי להגיע למשתלת הצמחים הכי טובה, אז מה אם הגזמתי?!
מבקרת במפעלים לאקווריומים, עושה מחקר בחנויות החשמל על הנורות הכי טובות, מרתיחה אדמת קבול בסירים, מטבילה צמחים באשלגן, נאבקת בביצה שנוצרת תוך כדי, ושוב – מרוקנת את האקווריום, וכשנדמה שהאדמה שקטה – מסתבר שהסערה רק החלה ומחלת הנקודות הלבנות תוקפת את דגיי ומפילה אותם חללים חללים.
אז לא פלא שאני טרוטת עיינים, לא פלא::!!
ובשל 3 המשרות ובשל שלושת האקווריומים, שהרי אקווריום הוליד אקווריום: הראשון היה באורך מטר, השני (קטן בהרבה) נולד כדי לתת מענה לדגיגים הרכים הנולדים, שיוכלו לחסות מפני הדגים הבוגרים ואפילו מפני אמם הורתם, והשלישי יתקיים כחדר מבודד בבית חולים.
ועדיין מתים ואני כבר עייפה ומנותצת מלמלא דליים נוספים.
הקנבס ניצב שומם על כן הציור ומייחל לחוש את ליטוף המכחול המרוח בצבע – אך לשווא – כחודשיים ניצב הוא בדד ומושיע איין...
להכיר אנשים? על מה אני בכלל מדברת???
מבטיחה לצ'וטט על מנת להכיר, אך לא מצליחה להגיע למסנג'ר,
עייפה... מרוקנת...
והיום העיניים ביקשו לבכות, לאחר שהוזמנתי ל"סדר טו בשבט" בכיתת ביתי הצעירה, וכשבחרה לשבת ליד חברותיה, ואני נותרתי לגמרי בדד, וסביבי היו עוד אי אלו אנשים שעדיין נותרו נשואים, תחושות מעורבות של בדידות, עצב ועלבון אפפו אותי. הלבד הזה איים לרגע לצאת למתקפה על ליבי, וכאבתי בפנים, כפי שלא כאבתי מזמן, ופחדתי שאבכה שם בין כל ההורים, בין כל אלה שלהם משפחות שלמות, ורק כשהתיישבה לידי המחנכת של ביתי – הצלחתי לעצור את הדמעות, אך ליבי שלי בכה ללא דמעות.
ביקשתי לבכות על העייפות, ביקשתי לבכות על הלבד, ביקשתי לבכות..
התגעגעתי היום לונילי שלי שנסע אי מכבר, התגעגעתי לחיבוק...
התגעגעתי לכמה רגעים של שפיות, התגעגעתי לכמה שעות רצופות של שינה טובה.
התגעגעתי לימים בהם לא תליתי כביסה בשתים לפנות בוקר, התגעגעתי...
לפני 14 שנים. 27 בינואר 2010 בשעה 22:15