מצאתי היום, עת שתרתי אחר מסמך נעלם, מילים שכתבתי לפני עשרים ושלוש שנים, בחשבון פשוט הייתי אז בת קצת יותר מעשרים ואחת.
צללתי לתוך המילים, לנהרות וימים של כאב ושאלתי איך ושאלתי למה ורציתי לשנות.
מצטטת קטעים מתוך אותן מילים דוויות, מצטטת קטעים מאותן שנים צעירות, מצטטת ודומה שהרבה לא השתנה.
ציטוט: "רציתי לצעוק צעקה איומה! לצעוק ולזעזע את עולם הדממה, רציתי לזעוק זעקה שתשחרר אותי מכל הרע, רציתי לגעות בבכי ולהוציא את הכל עד הסוף, רציתי להדוף מתוכי את נגף הכאב שהספיק להתפשט בלי כל פרופורציה, ולא היה לי את האומץ לצעקה כזו אדירה, ויכולתי לבכות רק כשהייתי בודדה, וגם כשכאבתי ובכיתי וזעקתי הכאב לא יצא!"
ציטוט נוסף: "והכאב הזה חודר ומכה בך, מכה בך ללא הרף, ואת נראית ספק נלחמת ספק מהססת, את כבר לא יודעת כמה כאב את יכולה לשאת.. את העומק של הכאב את מתקשה לתאר, את חושבת שכאב עמוק מזה לא יתכן. כן, כבר עברת בחייך המון דברים כואבים אבל אין השתפרות, תמיד כל כך כואב לך. ואת רוצה לחיות ואת מאמינה שעוד יהיה טוב אבל היום מזה שנים שאינו מגיע. ואת כבר לא יודעת איפה לחפש והיכן תמצאי את האהבה שאת כמהה אליה, ואת לא יודעת אם נותר בך הכוח לחכות עד שיבוא האחד שיושיע, שיחד עמו תבני את החיים ואולי גם תהיי מאושרת... בינתיים, זה שנים שהכאב חופר בך, חופר ומכרסם, כאילו בודק כל פעם מחדש מהו סף הסבל שלך. משונה, אך את נלחמת, את אינך נשברת, את אמנם כואבת ובוכה והכאב הפנימי מתעצם, אך את גם מתפקדת כלל לא רע, בחיי היום יום את דווקא שחקנית לא רעה! את משחקת כלפי עצמך ואולי באמת כפי שאת חושבת יש לך מודעות עצמית גבוהה, אבל היא לא עוזרת בכדי להפיג מעט את הכאב. ואת תלמידה – סטודנטית, ואת בכלל לא תלמידה גרועה, ואת רוקדת ואת הולכת ואת שרה, ובחברה אומרים שאת מתפקדת ממש כמו שצריך, אבל אף אחד לא יודע עד כמה הכאב הוא חמור..."
חושבת, לא נכון לומר ששום דבר לא השתנה, אך הכאב הזה דומה שהיה תמיד והשתקע עוד מימים ימימה.
מחר חושבת - יהיה טוב::-)
לפני 14 שנים. 28 ביוני 2010 בשעה 19:58
