שקיפויות

יצאנו לסשן צילומים, הפעם, אולי יהיו שיתאכזבו, לא צילומי עירום.
רציתי לצלם אותי, לצלם אישה לבד, אישה בדד בהמון. חשבתי רציפי הרכבת ונסיעה ברכבת עצמה יכולים לזמן המון וגם המון.
שמלה שחורה צרה וארוכה, מחשוף גדול, נעלי עקב על פלטפורמה, לא גבוהה מדי, תיק אדום גדול, מבריק במיוחד, אחד כזה שיש לו נוכחות חזקה. ליפסטיק בגוון אדום – כתום בולט, שיער בתסרוקת "קלאופטרה" או "שיפרה", אישה בהמון, אישה בדד.
הצלם – איש רגיש וחם. הגיע לבוש כמו לטיול ספארי, חולצה ארוכה בגוון זית, כובע קסטק כתמתם, תרמיל גב, חצובה ומצלמה אימתנית, דומה שנכון למלא כל גחמה שלי.
נפגשנו על אחד הרציפים ויצאנו למסע, לא ארוך ופתלתל כמו מסע לאפריקה, הרבה יותר קצר, אך מרגש ומשחרר הרבה אנדרנלין כל העת.
מוקדם בבוקר ואנשים בהמוניהם אצים ממהרים לעבודתם,אחרים אולי בחופשה וממהרים למקום אחר, לאישה אהובה, לילדים שלא פגשו כבר מזמן, למפגש מיוחל, למפגש קשה ומעיק, מי יודע...אנשים בחליפות ועניבות, נשים מטופחות, אנשים בלבוש עממי, חברה צעירים, חבורות של ילדים - חיילים. כל אחד אץ לדרכו, לעיתים בגפו, לעיתים בצמד, לעיתים אף בחבורה.
בנסיעה לשם התבוננתי בהם, באנשים בקרון הרכבת. חלקם נראו מנותקים ומכונסים בעצמם ובכל זאת שידרו אופטימיות, ובכל זאת שידרו ביטחון. התבוננתי בי פנימה ולא ראיתי את שרציתי לראות, ולא הרגשתי..
במפגש על הרציף ראיתי אותי אחרת. בשניות הפכתי לדוגמנית זוהרת מלווה בצלם, למושא התבוננות ואולי הערצת מה של ההמון, והייתי בולטת כל כך, מבריקה.
התחלנו בסשן, ותוך רגעים ספורים כבר התכנסתי אל תוככי עצמי וכולם סביבי הפכו שקופים, וצללתי עמוק והתנתקתי והייתי אישה בודדה בהמון, והייתי לבד לגמרי והייתי עצובה שם בפנים וכמהתי לחיות ולחוש וכמהתי להרגיש. הייאוש והכאב, הרצון והכמיהה, הייחולים למקום אחר ולזמן אחר, מורכבות החיים,בכל אלה טבעתי, והמים היו עכורים... ולעיתים הגחתי מהמעמקים, צפתי וראשי ביצבץ לו פתע מתוך הביצה, והרגשתי את כולם רוחשים סביבי, והייתי מלכת הכיתה, מה שמעולם לא הייתי, ושוב ראיתי מבטי הערצה,ושוב הייתי הכי יפה, ושוב, שוב צללתי...
שעות מרגשות של תחושות מעורבות, שעות הזויות ובכל זאת, אני השחקנית הראשית משחקת את חיי. אנשים באים, אנשים הולכים, אנשים חיים וגם אני...
בצהרים התבוננו ברצף ביותר מאלף תמונות. ברצף כל כך גדול אי אפשר להסתתר,אי אפשר לשקר, אפילו לא לעצמי. וראיתי את אותה אישה בודדה, וראיתי את העצב והכאב, וראיתי גם את חוסר הביטחון שהביעו כתפיה השמוטות שגרמו ליציבה לא טובה, אך גם ראיתי את יופייה, ראיתי כמה היא בולטת, ראיתי ואהבתי אותה ואהבתי אותי.