שקיפויות

הדרך אל הגיהנום היכן היא עוברת?
מהבוקר מהדהד לו זה המשפט בראשי, מהדהד ולא מניח. סוף העולם כבר פה, חושבת, סוף העולם כבר פה בשבילי!
הלוואי ויכולתי לכתוב "מתנדנדת בין ייאוש לתיקווה", מדוייק יותר היום "מתנדנדת בין ייאוש לייאוש", ונזכרת לפתע בשורה משירה של חווה אלברשטיין "חברים, הייאוש נעשה יותר נוח".הייאוש של חווה שונה כנראה מהייאוש שלי, שלא נעשה יותר נוח, אך נעשה יציב יותר ונראה שנתברך במתת היצורים העל אנושיים והינו בעל תכונת האלמוות. וכמו בסרטים מצויירים, גם אם יתקיפו אותו בכל אמצעי לחימה אפשרי, משוכלל ככל שיהיה, יצליח להתאושש, להתיישר, להימתח ולחזור לאיתנו, בדיוק כפי שהתקיים עד כה.
הדרך אל הגיהנום איפה היא עוברת?
נדמה לי שהשתרגה אל מחוזותיי, כאותו צמח טפיל המשתרג לו על אחר, מלפפו כמעט עד חנק.
הדרך אל הגיהנום... הדרך אל הגהנום... הדרך...
החיוכים משו, תמו, פסו מן העולם, והילדים שלי, חשתי שהיו היום שליחיו של השטן. משפטי השיטנה והנאצה שהושלכו היום באוויר גרמו לי לחשוב שהדרך אל הגהנום רק מתקצרת.
קמה בבוקר עייפה מכלום, משופעת עצב תהומי וממש לא מסוגלת להכיל עוד מנות של כאב, פשוט לא יכולה.
הדרך אל הגהנום היכן היא עוברת?
ואתם שקוראים אותי, בוודאי חושבים, וואלה נטרפה עליה אולי דעתה!
מתנדנדת בין ייאוש לייאוש, כואבת ימים, כואבת שעות, כואבת דקות ורגעים ורוצה לבכות, לבכות בקול, לבכות חזק, לבכות ולמלא דליים ולא יכולה. קל יותר לפעמים להיאטם ולא לדבר, לא להוציא ורק להזדעזע מבפנים.
הדרך אל הגיהנום חושבת, עוברת כאן. אך אצלי, האתון מסיפורי בילעם לא נמצאת כדי להגן, ולכן חייבת לקחת את החנית ולהילחם בי, ולרפא את הפצעים המדממים הללו אשר בנשמתי, ולהתחזק ולהתרחק מזו הדרך אל הגיהנום, ולקחת ימינה במקום שמאלה, ולהגיע אל מקווה המים השופע בתוך זה המידבר, ולהרוות את צמאוני ולעמוד תחת זרם מים של מפל שוצף ואיתן, ולשטוף את הסחי והזוהמה, ואחר כך לצלול אל המים הצלולים, ולהוציא את הראש כשאני אחרת, שונה, נקייה, שלמה, טהורה.
אתם רואים? סוף טוב הכל טוב – לא התחרפנה לחלוטין, רק אותתה, הוציאה, דיממה, התנקתה ואולי בכל זאת הייאוש פשוט נעשה יותר נוח...