להכיל אותי לא תמיד פשוט, אישה של קצוות, נעה בין הגבולות, בתוך המסגרת, מאוד בתוך המסגרת ובגבולות הטרוף.. היכן שלא נוגעת ישנו הנורמטיבי, המרובע, המגונן והשומר לעומת הקיצוני שאינו בוחל בקצוות הטרוף, ובכל יום כמעט מתפתח המאבק הזה בין השניים, בין האכילה המסודרת הבריאה לבין אכילה לא מווסתת,בין שילוב ספורט כאורח חיים לבין חידלון טוטאלי בתחום, בין תחושת אושר אלוהית לבין כאב פושה בין איברים, בין סקס ונילי לבין בדסמי מהסוג של "על הקצה"... כל יום אותו המאבק. לעיתים גובר הצד הנורמטיבי ואז אוכלת ארוחות מסודרות, מתעמלת, נחה, מצליחה לשלוט ברוב המאוויים, אך לעיתים יש "פור" לקצה האחר ואז מתפרעת,אוח.. כמה מתפרעת...
לעיתים המים רוגעים ואז נותנת לנפש שלי דקות מעטות של הזדככות וכמו צפה על פני המים השקטים, אך די מהר הסערה פורצת וגורמת לי להלחם כמו הייתי נלחמת על חיי...
בדס"מ בכלל הפך עבורי למושג אמביוולנטי, אוהבת ושונאת אותו כאחד. לא יכולה להבין "אדוני", לא מסוגלת ולא רוצה לאפשר למוח שלי נגישות למצב שבו הגבר שאיתי יודע ומחליט מה טוב עבורי, לא יכולה ולא רוצה שינווטו היום את חיי, לא מאמינה ביישות אלוהית, לא בגורו ובוודאי גם לא באדון מזן זה או אחר, אך זקוקה לו במיטה, אוח... במיטה... שם, רוב הזמן אציית לו, אהיה לו כלבה נפלאה, אזדקק למילים שלו, אייחל לשליטה, אהיה זונה אלוהית, פשוט אהיה... ובעצם חושבת שבבדס"מ כך תמיד זה היה עבורי, אלא שהפך להיות ברור יותר ככל שהתחזקתי עם השנים..
בינתיים אוהבת ושונאת כאחד... מתגרה מסרטים בהם האישה סובלת, כן היא חייבת לסבול, סרטים בהם היא נלקחת בכוח, בהם היא כחפץ לשימוש, אך לא באמת רוצה להיות שם... גם לבדס"מ שלי יש גבולות ולא כל מה שמאונן לי את המוח באופן אלוהי יכול לאונן לי את המוח והכוס גם במציאות.
אשת קצוות כבר אמרתי?
ואולי האשמה היא בכך שאני אמנית... חייבת להיות מטורפת, לפחות קצת...
שנה טובה חברים, קצת באיחור אבל מכל הלב:-)
