ואחרי שנים של ראציונליזציה, של הגיון, של נסיון למצוא את הקשר האולטימטיבי, ואחרי שנים של עשייה, ואחרי שנים של המון שפיות, ואחרי שנים של הכרויות בעולם הונילי, בוחרת להכנס שוב ל"מוד" של שפחה, ובראש פשוט עפה על זה.
מדברת איתו, מקשיבה לו, יש בו המון שקט, שליטה עצמית, הגיון, ויש בו גם בהירות מאוד מדוייקת לאיך הוא רואה את זה ואיך הוא הוא יודע שיקבל את זה. נהנית להקשיב לו, הוא מסביר יפה, מנסה להבין, להכיל, ומשתפת אותו בהוויה שלי. אישה בוגרת, אישה חזקה, יציבה, אחת שרוצה לעוף היום עם התחושות, לעוף גבוה. מנסה לדייק גם במה שמתאים לי. משתפת אותו בסשן שבו קיבלתי בעיטה, בעיטה קלה, בעיטה שהיתה כמו נגיעה ובנוסף קיבלתי גם את הכינוי "טיפשה" וזה הפך לי את הקרביים מבפנים, ולא הפך לי אותם בטוב, אלא זרק אותי לכאב מהסוג שמכבה אותי לחלוטין. סיפרתי לו והוא הקשיב והוא גם הבין והסביר שמבין שאני זקוקה להיות שם למרגלות האיש שלי ממקום של כניעה ולא ממקום של השפלה, ואהבתי את הפרשנות שלו והבנתי שהוא מבין, מבין את נפשי.
אט אט מרגישה שהוא מוביל אותי לשם בדיוק עוד בטרם נפגשנו, אט אט תופחת התשוקה והיא עגולה כבלון שנפחו אותו בהמון אוויר, ביותר מדי אוויר, ועוד מעט, כשרק נגיעת אצבע קלה תרפרף על בטנו העגלגלה, הוא יתפוצץ באחת.
מוד של שפחה מגרה לי את המוח, הופך אותי מבפנים, אי שקט מטורף, נדמה שאיברים נלחמים שם בפנים. להיות שפחה, להיות כנועה, להיות הכלבה שלו, לקבל הוראות, לחכות לו על ארבע עם הישבן מונף אל על, להיות פתוחה ומפוסקת עבורו, להיות...
ורק נותר לעבור מוירטואליה למציאות והלוואי ויהיה לי החיבור הזה איתו, והלוואי וילכוד את נפשי, והלוואי וארצה לשתות את מיצי גופו והלוואי ויהיה לי טעים והלוואי ואחסיר פעימה והלוואי ואהיה שוב שפחה.
