"איך תיקח אותי מחר?" שואלת, לא אותך אלא אותי. בימים האחרונים להבות אש מרקדות בגופי, בלילות השינה הזוייה, מתעוררת לפרקים, חם לי, קר לי, מחשבות... קמה בבוקר כשאי השקט מצמית אותי אליו, כאדון הדורש חזקתו על רכושו, בוחש בקרביי ולא נותן לי מנוח. מתהלכת סביב עצמי, מתהלכת עם עצמי, מנסה להבין, מנסה לדעת. התשוקה גורמת לי לאבד את הריכוז, ומהיום, לאחר שהורית לי שלא לגעת בעצמי , הרעב התעצם, והוא נראה עכשיו ממש כמו כרס תפוחה של ילד מזה רעב. ושוב שואלת את עצמי איך תיקח אותי מחר, ושוב דפיקות הלב המואצות ושוב...
וכבר דיברנו והסברתי לך שלא כזאת אמיצה, וכבר החלטנו שלא משנה מה יקרה, בכל מקרה נישאר חברים וכבר... ובכל זאת הרעב העצום הזה, התשוקה האדירה, המחשבות בהן אני מדמיינת איך תדבר אלי בשקט העוצמתי שלך, שומעת את הקול שלך, שומעת כל כך... ושוב המחשבות, ושוב המאוויים, ושוב הכמיהה המציפה אותי וכמו מאיימת להטביע... ונכון שלא אמיצה כל כך התוודיתי בפניך, אבל פתאום רוצה לפרק את כל המחסומים, ולכן בשיחה שלנו היום מבקשת שתשים את כל מה שאמרתי עד כה בצד, ואומרת לך שזקוקה כנראה ליותר, ושבעצם כל כך הרבה פעמים מרגישה שצריכה "על הקצה", ושבעצם רוצה שתלך איתי בלי לחשוש איך לא לפגוע בי, ושתיקח אותי לפי האינטואיציה שלך, זה כנראה הכי מתאים לי עכשיו, מן הסתם מתאים גם לך.
"איך תיקח אותי מחר?" שואלת את עצמי... והלוואי שמחר כבר יגיע...
