שקיפויות

הוא שאל אותי "מה הכי שונה? מה הכי אחר בך? ואגב את יפה מתמיד..." ולא עניתי לו, ולאחר מספר ימים כשכתב לי שלא יפה שלא עונה, למרות שהבטחתי שאגיב, כתבתי לו, כתבתי אולי גם לעצמי... "אתה צודק, באמת לא יפה, אך לא עניתי מכיוון שהשאלה ששאלת שאלה קשה, וחושבת באמת שכל אחד הוא שונה, שכל אחד הוא אחר במיליון "ניואנסנים" קטנים." עכשיו, כשולט מיומן זה השלב, שלו היינו מדברים ולא מתכתבים, היה אומר לי בטון החלטי "את יכולה הרבה יותר, תתאמצי!",אז כנשלטת ראוייה התאמצתי וניסיתי לתת לו תשובה ראוייה - תשובה אמיתית: "יכולה לומר לך שבחיים האמיתיים אפילו ביישנית, עד היום כשנכנסת לחנות והמוכרת מתחילה לכרכר סביבי, זה גורם לי לקחת שני צעדים אחורנית ולעיתים פשוט לנטוש את המערכה. נזכרת שכשהייתי בבית ספר יסודי, מעולם לא הרמתי אצבע כדי לומר דבר מה, כדי להשתתף, הסתגרתי לי עם עצמי.. כשגדלתי הפה נפתח, אומרת את מה שחושבת, ולפעמים אומרת גם את מה שלא ממש רוצים לשמוע, ובכל זאת בתוך תוכי נותרתי בדיוק אותה הביישנית, נותרתי כל כך עם עצמי. יכולה גם לומר לך שהציור הוא מהות חיי האמיתית ושמאושרת על כך, יכולה גם לומר לך שרוב חיי כאבתי, כאב עמוק, כאב מכלה, כאב שגורם לך לחוש כל תא ותא בגוף, ובמיוחד את אלה המרפדים את המוח, בחלק בו נמצא האמיגדלה שאחראי על ההיבטים השונים של הרגש, ויכולה גם לומר לך שלאחרונה מאושרת, מאוד מאושרת, ובעצם לא ממש יודעת את הסיבה, ויכולה גם לומר לך, שיודעת להעניק מהלב, ושהלב שלי, למרות שמעולם לא יכולתי לראות אותו, בטוחה שהוא גדול, ויכולה גם לומר לך שדווקא הפה שלי קטן, את זה אמר לי שלשום רופא השיניים שלי,כשביקש לבצע בפי צילום נשך, אז גם נזכרתי שאימי סיפרה לי שכשנולדתי, בכרטיס שהיה מודבק בדבק סלוטייפ על העריסה שלי, היה כתוב "פה קטן", אבל מסתבר שהפה הקטן הזה למד לדבר ולהוציא, למד לזעוק, למד לדרוש, למד... ויכולה גם לומר לך שלמרות שלבד עם עצמי כמעט כל החיים עדיין יודעת להינות מהדברים הקטנים, ויכולה גם לומר לך, שלמרות שכבר לא מתרכזת ב"למצוא את האחד" אלא חיה, פשוט חיה כדי לחיות, מאמינה שאם פעם בכל זאת יגיע, אחזור להרגיש עוד הרבה דברים אחרים.