ופתאום שוב הכאב הזה, המוכר והידוע, זה שסוחבת על גבי כבר שנים, זה שמשקלו מפריע לי לפסוע, מפריע לחשוב, מפריע ליצור, מפריע להיות. איך הוא מעז להסתנן ולחדור שוב? תוהה...
הוא נתן אותותיו כבר לפני שמונה ימים, עת נחתתי באחת הערים הכי יפות בעולם ופתאום היה לי עצוב שהולכת לעשות את המסלולים הקסומים הללו ללא בן זוג, שהולכת לחוות את כל הצבעים, הריחות, המבעים והקולות ללא בן זוג, שהולכת לישון גם בלילות הללו ללא בן זוג, ולמרות שבעת הימים הכל כך קסומים הללו, חזרתי עם הבזקים של כאב שכבר מזמן נס ליחו, וכשנלחמתי במיזודה העיקשת שלי, שנראה היה שרצתה להמשיך להשתעשע בסיבובים בלתי נגמרים על גבי המסוע, למזלי היה שם אחד ששאל "את צריכה עזרה?" ולנוכח תגובתי החיובית תפס בסוררת, הניפה אל על והציל אותי. וכשיצאתי מאולם הנוסעים בשדה התעופה, שם לא חיכה לי איש, כאב לי, וכשעליתי על הרכבת, רגשות השמחה על החזרה הביתה נמהלו ברגשות הכאב.
ועכשיו כבר ערב והלבד הולם בי, הולם בי חזק, והרגשות מתערבלים בי בפנים ועושים לי בלגן גדול בחדרי הלב השונים. וחושבת מישהו המלטף את מצחי וחושבת מישהו שיודע להיות אמפטי איתי, וחושבת לפתע על זיונים אגריסיבים, ושמה לעצמי סרטים קשים ומאוננת אל מולם ודומעת, וחושבת כמה עצוב הלבד הזה.