בערך מיום שנולדתי נלחמת בכאב, הכרטיס שלי מעודכן, אם תעשו חשבון, תראו שזה עוד מעט יובל שנים. שנים שכואבת, שנים שנלחמת, שנים של נסיונות חוזרים ונשנים של לצאת מהבור, להגיע לשקט, להתהלך ללא הכאב הזה שדואג להשפיט אותי ולשים אותי במקומות הכי נמוכים, ולא, לא משום שכיוון לתת לי את שהגוף מבקש לעיתים בבדס"מ, אלא באופן סתמי, פשוט כך..
שנים שאני שומעת שכל העולם, במיוחד נשים, לוקח כדורים וצוחק. החברות הטובות, קולגות לעבודה, ההיא, וההיא, וגם זו שנדמה שאצלה הכל בסדר, ואני נלחמת, לא רוצה, לא מעוניינת, רוצה לנצח לבד, רוצה..
והנה זה בא, מבלי אזהרה, אפילו לא דפק בדלת, הופיע פתאום כאורח לא קרוא והתיישב בביתי, לא סתם התיישב, עשה התנחלות, ללא כיפה, החליט להתנחל אצלי, וכנראה יש לו כוח הרתעה, ממש כמו לנוער הגבעות, עובדה, אני מאושרת וזה לא יום, יומיים, שבוע או שבועיים, זה כנראה כבר שלי.
והאמת, מרגישה שאפילו אם יתעתע בי וינסה ללכת למקום אחר, לא יצליח לו, הרי טבע בי את חותמו, סימן אותי אליו לנצח, משוייכת אליו לעולמי עולמים.
אז מה יהיה? איך מתנהלים עם האושר הזה?
אולי בשלב הראשון פשוט צריכה להבין – מותר לך להיות מאושרת... כן, מותר...
כל החיים האמנתי רק בעצמי, ולמעשה לא האמנתי מספיק, אך גם לא ידעתי לחפש מקורות אחרים של אושר. מעולם לא הייתה בי אמונה דתית, מעולם גם לא האמנתי במזלות, אגב, עד היום, אמיתי, מסרבת לדעת מהם המזלות, ע"פ החודשים, בהם נולדו ילדיי, מעולם לא האמנתי באדם זה או אחר, תמיד טענתי שכל כשלונותיי וכל הישגיי הם שלי ובזכותי לטוב ולרע, ולמרות שהשגתי ולמרות שהצלחתי, עדיין הכאב גבר על האושר, עדיין תמיד ידע להכניס לו נוק אאוט שלא ניתן היה לערער עליו.
כל שנות חיי נלחמתי. בילדות נלחמתי על הזכות להיות מקובלת, בהמשך נלחמתי על אהבת גברים, ותמיד בחרתי לעצמי את הלא נכונים, את אלה שבגדו, רימו, ניצלו, את אלה שלא הסתפקו בי כפי שאני. כל השנים נלחמתי גם כלכלית, ידעתי שחייבת, ידעתי שכדי להשיג, צריכה לעבוד קשה ולא יכולה להסתפק במשרה אחת, כל חיי נלחמתי להגיע לחיים טובים יותר. גם היום עובדת מבוקר עד ערב אבל כבר לא נלחמת, היום כבר יכולה לאפשר לעצמי ולילדיי, יכולה הרבה יותר. היום מרגישה שווה, מרגישה חזקה. הרבה מאוד בזכותי, המון בזכותי, ולא רק בזכותי – קיימים גם הוריי, שעזרו לי כל השנים מאהבה.
היום גם חזקה מתמיד ב"לבד", מרגישה כל כך חזקה שאולי זו הסיבה ל"לבד" הזה. פוגשת אנשים ואף אחד לא באמת עושה לי את זה, פוגשת ולא נותנת כרטיס כניסה לחיי, פוגשת ועדיין משאירה אותי לבד.
במשך שנים חלמתי עליו, על גבר חלומותיי, שידע להיות לי חבר אמיתי, שיהיה אמפטי, שיכיל, ובנוסף שנהיה ניזונים מתשוקה ייחודית בלתי נגמרת. כל השנים חלמתי עליו, על זה שאוכל להניח עליו את הראש ולהיות שקטה, על האחד שאוכל לסמוך עליו, על אותו אחד שארצה לחלוק אתו את כל המכאובים, כל כך הרבה שנים חיכיתי, כמהתי לו, חיכיתי שיגיע, חיכיתי שיבוא, עכשיו כבר לא מחכה... חושבת שעדיין רוצה את האחד, רוצה קשר שיש בו אהבה ותשוקה, כן, עדיין רוצה, אבל כבר לא מחפשת לשים את הראש, כבר לא מחפשת לספר על כאביי, כבר לא זקוקה לאחד שירפא את מכאוביי, כבר לא...
ואולי קצת מרמה את עצמי, ואולי שם עמוק בפנים קיים עדיין הכאב העמוק ההוא, ואולי כשיבוא האחד שידע לקלף, בסופו של דבר הוא יגיע למקור הכאב, ואולי...
בינתיים מנסה לתרגל ולהתרגל - "כן, מותר לך להיות מאושרת"... ויודעת שמותר, ויודעת שזה שלי, ויודעת שבכוחות עצמי הרווחתי את זה, ויודעת שהיום אני אחרת.
