אתמול בערב נשמתי רק כאב, בכל האווירה הנוצצת של האורות המתחלפים נשמתי רק כאב. אתמול חזרתי לשם בכל הוויתי, אתמול חוויתי את בדידותי, אתמול היה בי רק כאב.
יומיים בהם חזרתי כואבת מהעבודה, מהמקור שממנו שואבת השנה כל כך הרבה סיפוק ועוצמה, ופתאום רציתי רק לפרוש, כן, לפרוש לפנסיה, ולא להיות שם יותר. וככל שצללתי יותר למעמקי התהיה והמחשבה, כאבתי את המציאות המעיקה בה אנחנו מגדלים את ילדינו, כאבתי את הניכור, כאבתי את הריקנות הזו, כאבתי את העבודה הבלתי נגמרת, כאבתי אותי.
ובערב, ישבתי שם, באולם הנוצץ עם כל האורות המנצנצים, עם הצוות אותו אני פוגשת יום יום בעבודה, ישבתי והייתי כל כך בודדה. המוזיקה החרישה את האוזנים, האוזן השמאלית לא עמדה בעוצמה שלה, כך ששמתי את מרפק שמאל על השולחן ונשענתי עליו, כשכף ידי השמאלית מגוננת על האוזן, כך ישבתי. ישבתי והרגשתי כמה הכל סביבי פאתטי, הילדים בני ה -12 רוקדים מוסיקת כסאח עם המבוגרים, כלת בת המצווה מובלת לקול מחיאות הכפיים ומגיעה לבמה עם זמר ששר עבורה, וכאילו תוכנית שלמה של "חיים שכאלה" לאותה ילדה, שרק לא מכבר נולדה... והילדה, ילדה בעלת קסם אמיתי, ובכל זאת הסיטיואציה הרגישה לי כל כך פאתטית, כל כך מיותרת והזוייה, וישבתי לי שם כל כך בודדה.
סשן אכזרי במיוחד זה היה, ולבקש רחמים לא יכולתי. לצערי הגעתי למקום האירוע בריכבה של קולגה מהעבודה, כך שלפרוש מוקדם לא יכולתי. ישבתי לי על הכסא, חלק מהזמן מנסה לייצר שיחה עם היושבות לצידי, וביתר הזמן הבלתי נגמר הזה, ישבתי לי עם עצמי, בכאב הבדידות שלא פסק להצליף בי. בדידות עימה חיה דווקא לא רע בשנה האחרונה, בדידות שאיני יכולה כנראה בלעדיה, אך לעיתים, כמו בערב הזוי שכזה, לא יכולה איתה, פשוט לא יכולה!
השעות הזדחלו לאיטן, בכל מספר דקות הוצאתי את הנייד מתיק הערב השחור הקטן ובדקתי, אני לא יודעת מה בדיוק בדקתי. השעות הזדחלו ולצערי אפילו חשק לשתות לא היה לי, השעות הזדחלו והרגשתי מעונה, השעות הזדחלו ורציתי שתבלע אותי האדמה, אבל מרצפות השיש של אולם האירועים לא פערו לוען, ונותרתי לשבת כמעט מחוסרת תנועה, במשך שעות של ערב כואב, במשך שעות של כאב לב מתמשך, והלוואי והיום יום צוחק והלוואי...
