כותבת לא רע, חושבת, אבל לא יוצאות לי מילים, לא מתחברות, לא יוצאת לי התחלה, לא יוצא לי אפילו צליל, אפילו לא הגה קטן. דממה שמיימית ומעיקה עד אין קץ ועדיין המילים שותקות, נאלמות, נעלמות...
בדר"כ הן מצילות אותי, לפחות קצת, אבל הפעם הן נבלעות, הן אינן, ואין עוד כמעט כלום בעולם, ככה זה מרגיש כשהכאב גודש, כך זה מרגיש כשאין יכולת לפרוק אותו, כך זה מרגיש כשהעולם מתאכזר אליך, כך זה מרגיש כשאת הולכת לאיבוד.
ואולי את לא באמת הולכת לאיבוד, ואולי אם תלכי לאיבוד תשחררי סוף סוף, ואולי אם תלכי לאיבוד תבכי כמו שצריך, ואולי אם תלכי לאיבוד תזדייני כמו שצריך, ואולי אם תלכי לאיבוד פשוט תחיי, ואולי...
את כל כך נהדרת, משימתית, פריק קונטרול ב - 110 אחוזים, כל יום, כל היום, מהנץ החמה ועד הערב. את כל כך משתדלת, קשובה, חרוצה, מסורה לעבודה, את כל כך, עד שמרוב השתדלות ומרוב עייפות הפסקת לפגוש את עצמך ונעלמת... ולאחר תקופה של חודשי העלמות, החלה החומה להיסדק וכל יום דומה שנוסף לה סדק חדש. החומה כבר לא צעירה, החומה חכמה, מנוסה, מצליחה, ובכל זאת הסדקים הרבים שבה לא יעמדו בטלטלות נוספות, לא יעמדו בכאב נפש נוסף, והחומה סופה שתקרוס בשאון...
שומעת בתוכי את גל האבנים המתפזרות כשהחומה מתמוטטת, שומעת ורוצה לחגוג, שומעת ורוצה לרקוד, שומעת ורוצה לצעוק, רוצה לצרוח, רוצה לשחרר...
לא פשוט לחיות בשליטה אבסולוטית כל החיים, לא פשוט לתת מעצמך את הכל, לא נכון לא להותיר שום דבר לנפש, כן, עדיין עמוק עמוק בפנים היא כנראה שוכנת...
