ואנשים חיים, ונושמים, ונפגשים, ומדברים, וצוחקים, והולכים למופעים, ונוסעים, ומתחבקים, ועורכים ביחד קניות וגם רבים, וגם אני מסתבר חיה, ונושמת, וקורה שגם חוץ מהעבודה פוגשת חברה לקפה, ולפעמים צוחקת, ואפילו בקרוב קופצת לאירופה למספר ימים, אבל בתוכי מרגישה דיי מתה, חסרת חיוניות אמיתית. חיה רק את העבודה, שם מוכיחה את עצמי וזוכה להערכה עצומה, אבל מעבר לזה דיי מתה, הוספתי את ה"דיי" כדי שלא ישמע נורא. ומתחת לדירתי גרים הוריי, שם נשמעת מוסיקה, לשם מגיעים אורחים, משם נשמע תמיד קולה של אימי בשיחות טלפון אינסופיות, שם נשמע גם ה"ביחד" של הוריי, שמנקים ביחד, מטפלים בגינה ביחד, הולכים לסידורים ביחד וכנראה גם עושים אהבה, ואני מלמעלה רק שומעת...
בדידות, לפעמים היא נהדרת, מעצימה,מאפשרת, והאמת שלא יודעת אם יודעת אחרת, לא יודעת אם מסוגלת לחלוק חיים עם שותף לחיים, לא יודעת אם באמת רוצה שיקחו ממני את ה"לבד" הזה, המאפשר לי להיות עם עצמי, אבל לפעמים רוצה, רוצה להרגיש קצת את הביחד.... לפעמים ...כן...
לפני שלושה ימים הלכתי להיפרד מביתי שנסעה למסע לפולין. בהתכנסות באודיטוריום השתיקה אותי בצעקה, כשאמרתי משהו לאמה של חברתה הטובה ביותר, ואני, לאחר שבכל הימים האחרונים עשיתי רק למענה, כדי שתיסע עם כל מה שרק צריך ואפילו עם מה שלא צריך, שתקבל ים של אהבה ותשומת לב עוד בטרם תפגוש בזוועות, קיבלתי את הסטירה של חיי ופשוט התחלתי לבכות. ישבתי לי שם באודיטוריום, באחת השורות האחרונות, ובכיתי ולא יכולתי להפסיק לבכות, גם לא כשהתנצלה... וכשישבתי שם, בבדידותי, ראיתי מספר שורות לפני, זוג הורים, כשהאשה מרכינה ראשה לכתף בעלה והוא מושיט יד לחבק אותה. ישבתי שם והבנתי כמה שהמציאות שלי כואבת,שכשאני הולכת להיפרד מביתי, בדרכה למסע הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אין לי אפילו על מי להניח את הראש,
ובעצם אף פעם לא היה לי.
חופשי זה לגמרי לבד עם המון המון פלוסים, חופשי זה לגמרי לבד גם עם מינוסים. ככל שמתבגרת מבינה יותר, ככל שחולפות השנים כואבת יותר, ככל שחולף לו הזמן מבינה עד כמה אני לבד ועד כמה כל אדם הוא לעצמו ועד כמה לעיתים אני פגיעה מדי, חשופה מדי וכואבת.
מחר יום חדש, יום של תקווה חדשה.
לחייך.
לאהוב את עצמי הכי חזק שיש
ולהיות מאושרת
