פעם, מרגיש לי שעברו כבר דורות, כשעוד החזקתי ב"טייטל" נשלטת, חושבת שעשיתי עבודה לא רעה, יכולתי להחזיק מעמד בסשנים ממושכים, שהיו עבורי אכזריים. כן, יכולתי להחזיק מעמד, לא הפסקתי סשנים, לא הפסקתי גם כשהיה לי רע, לא הפסקתי גם כשהיה לי נורא, היה לי חשוב להמשיך ולהוכיח שאני לא נשברת.
מזמן כבר לא נשלטת באמת, לא חווה סשנים, לא צריכה לעמוד בפני אתגרים מסמריי שיער, לא צריכה לחטוף, לא צריכה לזחול, לא צריכה להעריץ, פשוט לא כלום, ובכל זאת סשן אחד ממשיך להתקיים, ממשיך להכביד, ממשיך לאתגר, לא מפסיק להערים קשיים, לא מצוייד במידות של אדון רחום וחנון, מצוייד יותר ברשע, מצוייד בסבלנות בלתי נגמרת בלהוסיף מכשולים נוספים, עומסים נוספים, ולראות איך בהם אני עומדת. ולמי שעדיין לא זיהה, מדובר באדון החיים, אדון אותו בראתי במו ידיי, ועכשיו נגזר דינו, ואני עומדת להביאו בפני כיתת יורים, כי די, פשוט מספיק לי כבר מכל מה שהוא מערים.לא מוכנה לשאת ולו לבנה אחת נוספת על גבי הדווי, מספיק לי, לא רוצה להוכיח לו שחזקה כל כך, רוצה את ההיפך, רוצה להוכיח לו, להוכיח לי, שיכולה ובוחרת אחרת, בוחרת לשחרר.
רוב החיים אני לא באמת נושמת, צריכה להיות בשליטה למן הנץ החמה ועד הערב. עובדת ועובדת ועובדת, תמיד צריכה עוד, תמיד לוקחת על עצמי פרוייקטים נוספים, תמיד עמוסה עד כדי מלחמות יום יומיות עם עפעפיים סוררים, שכל כך רוצים קצת שקט. ובתוך כל העבודה היומיומית והבלתי נגמרת, ישנה אחת שהיא בשליטה, כל הזמן כל כולה בשליטה, נדיר שמקשיבה למוזיקה, כדי לא לבזבז זמן, ולא להפריע לה לדבר עם עצמה, להמשיך לתכנן, להמשיך לבדוק, להמשיך לפקח, להמשיך לעבוד ולדאוג כל הזמן שהכל יהיה פיקס, ולדאוג כל הזמן שכולם יהיו מרוצים, ולדאוג לכל הילדים עימם עובדת, לכל ההורים להם מייעצת, לכל החברות בהן תומכת, כן, להיות פיקס עבור כולם חוץ מלעצמי.
חד הורית, רוצה לסדר את הילדים, לדאוג ולו במעט לעתידם, לתת ולתת ולתת, ולכן עובדת בלי הפסקה. ישנה עבודה ראשית ולזו מצטרפות כל השעות הנוספות הבלתי נגמרות, וכך כשמגיע הערב אני כבר לא יכולה, אני שמעולם לא נתתי לעצמי לשבת באופן עקבי אל מול מסך הטלביזיה, מתיישבת כמו זומבי ואפילו מרשה לעצמי לצחוק, ואפילו מרשה לעצמי להנות, אך בסופו של יום כואבת את העובדה שבמקום ליצור, במקום לצייר, מבזבזת את משאב החיים, והתסכול ממלא אותי ומאיים לגלוש מתוכי החוצה, בנהרות גואשים ושוצפים...
זהו, אבוד לו לאדון חיי, אותו בראתי במו ידיי. רואה אותו מפרפר ונלחם על חייו, שומעת אותו מנסה לשכנע אותי בלשונו החלקלקה, להמשיך עוד. "עוד הוא אומר לי "את יכולה", "את חזקה...", "צריכים אותך...", אבל מאוחר לו מדי הוא חצה כל גבול אפשרי, אחרי שלפני מספר ימים, בשל הסשן המטורף שלו , שלא כלל שום מידה של רחמים, וגרם לי מעבר ל"כמעט דמעות", כמעט - כי תמיד אני שולטת, ובנוסף גרם לי בפעם הראשונה בחיי לכאבים בחזה, הבנתי שלא עוד... הבנתי שגם לנשלטת הכי טובה ישנם גבולות, וגזרתי את גורלו.
לא עוד עבודה מסביב לשעון, הולכת לקצץ לא מעט, לא עוד רק עבודה.. לא עוד ימי שבת בהם נקיון, בישול וכביסה, לא עוד! חוזרת ליצור ובענק! מייזם חדש נולד אצלי והולכת לעבוד קשה כדי להוציא אותו מהכוח אל הפועל, אך הולכת גם להנות ממנו, אוחחח... כמה שהולכת להנות... הולכת לחיות, לצייר ולצייר ולצייר ולצייר, ואולי גם להזדיין, ואולי וכנראה גם לשחרר ולשחרר ולשחרר ולשחרר...
נולדתי ליצור, נולדתי לצייר, נולדתי לחיות:-)
