שקיפויות

שלושה וחצי שבועות עברו, ואחרי שהגעת הפעם - ידעתי כי זו הפעם האחרונה.
הלכת והשארת את נפשי מדממת.
שעות אחר כך ישבתי כואבת, כשהדמעות חובטות ומנסות לפרוץ את שק הדמעות בתוכו נאגרו, וליבי הומה דווי.
כשהיית - לא הרגשת,
כשהיית - לא ידעת,
כשהיית - אולי חשבת ששם בדיוק רציתי להיות.

ארבעה ימים חלפו ויש בי כאב, ארבעה ימים חלפו - אך ישנה החלטה.
חשבתי לעיין במילון, לבדוק ולוודא שהערך "רגישות"אינו רק פרי דמיוני. עיינתי ומצאתי - המושג קיים ומוסבר, שחור על גבי לבן, אך - האם הוא קיים במציאות שלך?

רגישות ממך - איה היא???

ואולי רק לצלצל ולשאול מה מצב הראש, שבמהלך הסשן, השתלח בטעות לרצפה וחטף חבטה מפצפצת? ואולי רק לשאול איך אני מרגישה?
ואולי אחרי סשן קשה שכזה, לחבק, ולחבק ושוב לחבק?

איפה הרגישות שלך?

היה לי קשה הפעם, קשה יותר מכל הפעמים האחרות.
מצרה על כך שלא הפסקתי, כה מצרה עכשיו.
"סשן אל מול המצלמה יהיה" - כך אמרת.
ובמהלך הסשן אמרת - "מרוצים ממך שם.."
אך איפה היתה הרגישות, לו היתה קיימת בך, היית מרגיש אותי ויודע.

הרעיון לסשן הזה נולד במוחך, לאחר שסיפרתי לך שהמחשבה על פומביות מדליקה אותי.
וכשסיפרת שיהיה סשן אל מול המצלמה, ואמרתי לך שאיני בטוחה שאני זקוקה למימוש האמיתי, ולעיתים מה שמדליק בפנטזיה, עשוי להפיל במציאות - אמרת "ננסה ונראה". וכשאמרתי שנראה לי שיהיה מאוד לא מוצלח בשל בעיות טכניות, ובשל העובדה שאתה תהייה מרוכז בהוא או בהם, הנמצאים מעברו השני של המסך, ולא בי, ולכן עדיף בעיני, אם כבר, לשתף את ההוא או ההם, בצפייה בסביבה האמיתית, ולא מבעד למסך, שאלת בציניות "נהיית לי פתאום אמיצה?" והוספת "אל תשכחי שאת השפחה, את רכושי, את שייכת לי, ורק אני מחליט", ולאחר רגע של הרהור הוספת "ואם תצטייני - אולי נחשוב על כך כאופצייה לפעם הבאה"...

וכשנקשת בדלת, וליבי הלם בהלמות שאיימו לבקע את הסרעפת ,ונכנסת - לא חיבקת.
נתלתי בך, נאחזתי בכל כוחי, דבקתי בך, כמהה לחוש כל תא שבגופך, כל עצב, רוצה שתרגיש את ליבי, את נשימותי, אך כעבור כדקה אמרת ביובש "זהו, מספיק לך, קיבלת כבר את מנת החיבוקים שאת זקוקה, ועכשיו - למטה - על הרצפה!"
גופי מאן להקרע מגופך ודבק בו בעקשות. "עוד קצת" ביקשתי, "עוד כמה רגעים", אך ביתוק גופותינו כבר נגזר באופן חד משמעי מצידך -
ואני נותרתי בדד.

"תתפסי את מקומך ותזחלי" אמרת, ואני לא הייתי מסוגלת. רק פעם אחת בחיי זחלתי, זחלתי לצידך, מרחק קצרצר, בעוד ידי הימנית מכסה ומגוננת על עיני, כדי שלא תראה את פני, בשעה שאני חשה כה מושפלת, והיום דרשת שוב שאזחל ומבלי לכסות את עיני -- ואני לא יכולתי.
אחר כך דרשת שאזחל ואביא את כיסוי הראש שהתבקשתי להכין, ע"מ שלא יזהו אותי. הכיסוי היה במרחק של כ - 6 מטרים. חישוב פשוט של זחילה הלוך ושוב , יוצר נתון זחילה של כ - 12 מטרים.
לא יכולתי, נעמדתי, רצתי לחדר השינה, בעטתי את נעלי העקב הזנותיות מרגלי, ושבתי אליך עם הכיסוי.
הרמת את קולך ודרשת שוב שאזחל לחדר השינה ובחזרה. לא נכנעתי, עד שחשתי שאיני יכולה לעמוד עוד בכאב המשיכות המוטרפות בפטמותי. זחלתי ואמרתי לך בציניות "אני זוחלת ואתה יכול גם לצלם"..
כשהכנסתי את ראשי לציפית הכרית שהכנתי, ציפית בה קרעתי חור לנשימה - נלחצתי.
ליפפת את מצחי במספר שכבות של מסקינגטייפ, וכן גם את צווארי.
נחרדתי, הייתי מבועטת, הפחד גרם לי לחשוב, שאולי הפתח אינו ראוי לכניסת אוויר מספקת. התחננתי "תגדיל את הפתח, אני לא יכולה לנשום..."
אמרת בקול נוקשה "את יכולה לנשום, יש לך מספיק אוויר". כעבור מספר דקות חשתי לחץ מוטרף על מצחי - בעיקר בנקודת המרווח שבין גבותי. התחננתי שוב ושוב שתשחרר מעט את הלחץ, ורק כשהדמעות כבר פרצו, ובנוסף חשתי גוף זר בעיני השמאלית, וכשאמרתי לך שאאלץ לומר לך ללכת, רק אז הסכמת והרפית , וגופי נרגע מעט מפרפוריו.

כך התחיל אותו הסשן - הסשן אל מול המצלמה.

הוצבתי אל מול המצלמה, לאור זרקור מנורת ההלוגן, שהציף אותי באור חזק ומבקע ולא ריחם.
אתה והחבר או החברים הייתם שם.
אתה - נוכח לצידי, אך ממאן להרגיש אותי,
והוא או הם - שם.
אני - מתכופפת, מפסקת, מופשטת, נקשרת, מאוננת, מוצצת, נדפקת,
ואתה אמנם לצידי - אך ממאן כל העת להרגיש אותי, ולעומת זאת כל העת מקליד במרץ, ומנסה להרשים את הצד שמנגד.

הרעיונות זורמים בקצב, והזונה, שאינה רעשנית מספיק לפי תפיסתכם, נענשת - מוצלפת - ולאחר הענישה, ואולי כפרס על הפגנת יכולותיה, היא מקבלת ויברטור קשיח ורוטט את חלל פיה, ויברטור המאיים לבקע ולרסק את שיניה... "רגע...הלו..." הזונה אומרת - "אתה תשבור לי את השינים, דחוף לי מלפפון, אך לא את זה!" אך - החברה ואתה מתעקשים ו...
הויברטור מבקיע - ג ו ל !!!

כמה עצוב לזונה.

ובשלב כלשהו כשהיא נדרשת לפסק, להגביה את ישבנה, ולכופף את הראש נמוך ככל האפשר, היא מועדת וראשה נחבט בקול מפצפץ אל הרצפה.
דמעות נקוות בעיניה, ואתה אוחז במקום הפגוע, אך אינך שואל מאומה...
כאן הזונה חשה שהדברים כבר אינם כשורה...
אמנם כעבור מספר רגעים היא אומרת "זה בסדר" - כדי לא לקלקל לך את ההצגה, אבל בתוך תוכה היא חושבת, שהיית צריך להפסיק את הכל, להוריד את הכיסוי ולבדוק מה מצב הראש שנפגע.

עיין ערך "רגישות" - האם קיים מושג כזה?!

הסשן נגמר בחדר השינה ולא אל מול מסך המחשב. ובגמירתה היא הצליחה דווקא להיות, זונה רעשנית במיוחד, רעשנות שנבעה לא רק מתחושת עונג ושחרור, אלא בעיקר היה בה מן הכאב הנפשי שחפר בה וזרע את זרע הפורענות.

ואחרי שהתקלחת והתלבשת, והזונה כבר לא היתה שם, אמרתי - "בקרוב יש לי יום הולדת, אולי תבוא פעם אחת במיוחד בשבילי, ונוכל להיות כמה שעות ביחד, נאכל ארוחה טובה, נדבר...?"
ואמרת "את יודעת את המגבלות, אני לא מאמין שאפשר יהיה..." ומיהרת ללכת - "יש לי פגישה בשבע - את יודעת, אני כבר באיחור".

כך היה תמיד.
תמיד הגעת אלי, רק כשהיתה לך פגישה באיזור - אף פעם לא הגעת במיוחד.
תמיד לזמן קצר - אף פעם לא נשארת לחבק ולשוחח.
וגם הפעם, לאחר הסשן שהיה לי כה קשה, סשן ששיתפתי בו פעולה, רק כדי לא לקלקל את ההצגה, גם הפעם הלכת באותו האופן בדיוק.
ושוב ניסיתי להצמד אל גופך, ואתה ניסית לחמוק באלגנטיות ואמרת "לא טוב שיהיה עלי עכשיו ריח של אשה".
וכשעמדת במפתן ביתי, שוב לא חיבקת ואפילו לא אמרת "היית טובה", ואפילו לא אמרת "יקירה" ו - "יפה".
וחשתי את הזלזול ומשהו בי נשבר,
וידעתי שמבחינתי - נ ג מ ר !

עיין ערך "רגישות", ספר לי בבקשה מה גילית...

ובכל זאת מעריכה אותך על כך שתמיד היית כן, שתמיד לא ניסית ליפות, שתמיד הצהרת ביושר על אופן ראייתך את הדברים, ואני על אף המפוכחות שבי, על אף שידעתי שאוכל להגיע למקומות הכי נמוכים, רק עם אדם שידע להרגיש אותי, להעריך אותי ולהעניק לי גם חום ואהבה - רציתי אותך בכל מאודי, מאנתי להכנע לאותו איזור מנטלי שבמוחי

- כך נפלתי כה חזק.

ולאחר שסיימתי לכתוב את טיוטת תאור הסשן הזה ואופן ההתנהלות שהיה נהוג ביננו, התקשרת...
ארבעה ימים לאחר הסשן הכל כך לא קל הזה - זכיתי לשמוע את קולך.
שוחחנו לא מעט, מסבירים ומבהירים זה לזו.
הסברת שהיית איתי לאורך כל הסשן מתוך תשומת לב אמיתית. הוספת שאתה מחבב אותי מאוד ואפילו מעריך. אמרת, שרק עכשיו אתה מתקשר, מכיוון שאת המייל ששלחתי שלשום - קראת זה עתה, ומלבד זאת חיפשת אותי במסנג'ר.
אמרת שהשתפרתי מאוד וגם החברים נהנו - להערתך זו התחברתי במיוחד...
הערת את עיני והזכרת, שאף פעם לא הבטחת לתת יותר, ושגם אני בזמנו הסכמתי, שתפגוש אותי על הדרך. טענת שקיבלתי ממך המווווון חיבוקים עם סיום הסשן - לא זכור לי...לא...
הוספת שתמיד אוכל לשוחח איתך ושתשמח אם נשאר ידידים.
לבסוף סיפרתי לך שכתבתי טיוטה לדברים שארעו ושיתכן ואחליט לפרסם. לא אהבת את הרעיון - לא נראה לך הגיוני...

מקווה שחמת זעם לא תעבור בך, בעת פרסום דברי בבלוג.
החלטתי לעשות זאת לא רק למעני, אלא למען כל אותן הנשלטות.

פונה אליכן, אל נפשותיכן הרגישות ומבקשת :

- היו קשובות לעצמכן,

- לכו תמיד, אבל תמיד, עם האמת שלכן - היא האמת הנכונה ביותר ואין אחרת.

- והכי חשוב - אל תשכחו את עצמכן - אם אינכן שלמות במקום ההוא - דעו לעצור !