הפניה הייתה יפה, היה בה אפילו רמז לאמפטייה,
הגיל התאים בול
הדמות שלו, שנשקפה מבעד לתמונה הכתה בי כברק,
לא הייתי אדישה אליה, וזה קורה בערך אחת לאלפיים שנה..
כשכתבתי בכנות, עוד טרם ראיתי את התמונה, שמתגוררת רחוק מאוד ממנו, ענה לי בציניות שהמציאו תחבורה, משהו בי התקומם והפך אותי ברגע, אבל, אמרתי לעצמי שלא יכולה לחרוץ דעה על סמך מילה ולכן זרמתי והגבתי |"חידוש מעניין"..
מעט יותר אחר כך שוחחנו, אינפורמציה כללית הוחלפה ועל פניו נראה היה שיש התאמה, אבל כנראה רק על פניו. מגדירה את עצמי כאדם מכבד, אך עד מהרה הוכחתי על ידיו, שכשהוא מדבר, עלי להקשיב עד הסוף ולא להתפרץ. הזכיר לי נשכחות, את הימים הללו, כשנכנסתי לקהילה, כשעוד הייתי צעירה, חסרת ניסיון, חסרת ביטחון ועוד הרבה, וגם אז, זוכרת שהגישה הזו הפכה אותי.. אבל אז, באלו הימים, ניסיתי לזרום גם עם מה שפחות התחברתי, איכשהו הצלחתי, למרות שלא תמיד הייתי שלמה.
כשמשוחחת בטלפון, או גם פנים אל פנים, משתדלת להיות קשובה ולא רק שומעת, ולמרות זאת עפי"ר לא חשה שנמצאת בהרצאה, ומרשה לעצמי פה ושם לקטוע את ההוא או ההיא שמולי, כדי לומר מילה, להתחבר, להשחיל גם מבע של אמפטייה ועוד הרבה, ולא עושה את זה ממקום של חוסר כבוד, להפך...
אתמול, לאחר שהוכחתי בנימת האשמה שאני מתפרצת ושאתן לו לסיים את דבריו, לקחתי הרבה אוויר, כדי להתאפק ולא לענות, ועשיתי לעצמי תרגיל בהקשבה פאסיבית. די הצליח לי חושבת..
ואחר כך באו המילים והמשפטים שעסקו בנשלטת ובשולט, אז כבר בכלל התהפכה לי הבטן ולא יכולתי שלא להגיב, כמובן לאחר הקשבה פאסיבית ומנומסת.
ואחרי שהגבתי הסביר לי, דווקא יפה, על כך שיש בו הכלה, תמיכה, הבנה ועוד הרבה כלפי הנשלטת שאיתו.
הבנתי.
ביקשתי להפסיק את השיחה, אמרתי שמעדיפה להמשיך אותה מאוחר יותר.
נשמתי.
חשבתי.
ושוב הבנתי.
אני לא נשלטת נקודה.
המקום היחידי בו אני אולי נשלטת זה במיטה, וגם שם לא תמיד, וגם שם יותר זונה מופלאה, וגם שם יכולה להגיד לך "לא" כשלא מתאים לי, כן, וגם שם...
אז כנראה שכאן באתר אני ממש, אבל ממש מוגזמת, עם כל הדרישות המשונות שלי,
אבל..
מזל..
שפועלת היום בדיוק כפי שמתאים לי!
בערב שלחתי לו הודעה, הסברתי שחשה שיש שהגישה שלנו שונה.
שלמה עכשיו,
כל כך שלמה.
