40 חורפים מיני אז חלפו עברו, 40 כפול 365 ימים שהם ביחד 14,600 ימים, שבחלקם רבים מאיתנו התחתנו, הולידו ילדים, בנו משפחה, למדו, התקדמו, רכשו השכלה, עזבו את הארץ, חזרו לארץ, נשארו שם.. 40 שנים של הצלחות, 40 שנים שלא תמיד אצל כולם היו טובות, 40 שנים שלחלק מאיתנו היו כואבות, 40 שנים מאז ראיתי את רובם, ויכולתי רק לדמיין מה עלה בגורלם, ואתמול בעקבות יוזמה מופלאה, גם אם לא מקורית, גם אם לא נדירה, צורפתי לקבוצה נדירה – קבוצת האנשים, שלפני 40 שנים סיימה מחזור כיתה ו', יחדיו באותו בית ספר יסודי.
והתחלתי לשוחח עם חלקם, ופיסות עולם החלו להחשף אל מולי. נשים יפות, גברים יפים, אנשים שביחד היינו עושים דברים משוגעים – נוסטלגיה, שלפתע קיבלה משמעות כל כך קסומה, ואפילו שגם אז כילדה הייתי בודדה, ביישנית ולא מעט אבודה, ואפילו שגם אז לא הייתי מקובלת ולא חשתי יפה, ואפילו שגם אז כאבתי והרגשתי לא מספיק שווה, עכשיו הפכה אותה תקופה עבורי לפלא. ובראשי מאתמול מראות מאותם ערבי כיתה, בהם היינו משחקים עם בקבוק "אמת או חובה", וכמה כאבתי שלא הייתי בין אותן בנות מזל, שהבנים אהבו אותן, ובכל זאת, ונזכרתי במשחק "פעמוני לילה" בו היה נשלח ילד או ילדה לצלצל בפעמון של דירה ולברוח, בעוד יתר חברי הכיתה מחכים לו ברחוב, ונזכרתי איך פעם תפסו אותי השכנים ואיימו שידווחו עלי למשטרה, וזוכרת את x השמן שביקש ממני חברות בכיתה ה', ואיך Y כתב לי בספר הזכרונות זיכרון, וזוכרת כמה מצא חן בעיניי, וזוכרת את ההיא שהיתה הילדה הכי יפה בכיתה ואולי בשכבה, התבוננתי בה אתמול בתמונה וראיתי – עדיין יפה ו..נראית אחת שקולה וטובה, ונזכרתי איך מחנכת הכיתה אמרה לאמא שלי, שאני אף פעם, אבל אף פעם, לא מצביעה בכיתה, ונזכרתי..
ובשיחות שהחלו להתגלגל ממקומות שונים בעולם אני לפתע מגלה אנשים, מגלה מהויות, חושפת חיים, ולמרות הרעש, העומס וההמולה בחיי, ולמרות שנלחמת כדי לנשום עד בלי די, נשאבת פתאום לעולמות אחרים ומגלה גילויים. כך יוצא שמצ'וטטת בפייסבוק עם y, ההוא שכתב לי בספר הזכרונות – " על החלון ישבתי וזיכרון לשחף כתבתי ופתאום נפל העיפרון"... ההוא שהיה אז עם שיער ארוך ישר כמקלות, והיום בתמונות הוא איש לבוש חליפות, ורואה שהוא נשוי בערך מליון שנה, ורואה תמונות שלו ושלה, ורואה הצלחות, וכשהשיחה מתפתחת, אומרת לו שיפה לו שהוא עדיין עם אותה אחת יחידה ונדירה, והוא מפתיע אותי פתאום ומשיב, למרות שיכול היה לשחק את המשחק ולומר שאכן כולו הצלחה אחת גדולה, הוא אומר לי, "שלא תטעי, אנחנו איך שהוא מצליחים להחזיק מעמד", ואני לא יודעת מה לעשות עם זה הגילוי, שכן, בחר כל כך מהר לחשוף את הפצעים, ופתאום מבינה כמה זה נעים, לשוחח עם מישהו מפעם, ופתאום אנחנו כמו חברים קרובים, חברים שהכירו כילדים , אבל מזמן כבר לא תמימים. ואני רוצה להוסיף לשוחח איתו עוד, אבל נמנעת, לא רוצה לקלקל, רוצה בזהירות, אבל יודעת שעוד נוסיף ונדבר, מרגישה צורך חזק לשתף, לספר, לספר את שחף...
תמונות מיני אז עוברות לי בראש, חשה את אותו הכאב שחשתי אז כילדה, חשה את אותו העצב, חשה את הרצון והכמיהה להיות מקובלת להחשב כשווה, נזכרת, ובעצם מה השתנה? גם היום נלחמת באותה התחושה, אבל יודעת היום בפנים ששווה, כל כך שווה. יודעת שהיום מי שיזכה בשחף - ידע באמת להעריך אותה, יבין שזכה בזכייה נדירה, יבין שיש כאן אישה מאוד חזקה, יבין שביחד יוכלו לעוף ולגעת בשמים, יבין וידע גם לעטוף אותה בים של אהבה, יבין שאיתה הוא מביא רק כנות, יבין וידע את שחף, את שחף הסוטה, המופרעת, הילדה הרעה, אבל גם את זו שתתן לו מדם ליבה ותמיד תמיד תשמור על הכנות ותהיה לגמרי שקופה. שחף של היום רוצה לנסוק, לשחף של היום פשוט מגיע.
