שקיפויות

שבת, כבר צהרים, כל כך מהר היא מתמסמסת לי בין הידיים. שבוע ימים חיכיתי לה בכמיהה שכזו, ומרגע שהגיעה דקה רודפת דקה, שעה רודפת שעה.
בחודשים האחרונים עובדת באטרף שגורם לי לתפקד כעקרת בית במיוחד בלילות. כך קורה שב1.30 בלילה מעמידה סיר של מרק, ב - 2.00 לפנות בוקר צונחת למיטה ושמה שעון מעורר ל - 3.00 בשאיפה לקום ולכבות, ע"מ שישאר משהו מאותם הנוזלים עד הבוקר. ביום אחר, ב 12.30 בלילה, מחליטה לבשל סיני, מאחר והבת שלי כל כך ביקשה, ושוב צונחת כה מאוחר. ובבקרים תמיד במרוץ נגד הזמן, מנסה להיות מאורגנת, מסודרת ולצאת עם הילדים מהבית בזמן, אך חוק מרפי השתלט כפי הנראה זה מכבר על ביתנו ולכן, גם אם אקום בשעה 5.00 בבוקר, תמיד נצא מהבית בשעת השין.
חזרתי אתמול מהעבודה ב 19.00, סחוטה ויגעה התיישבתי ליד המחשב וסוף סוף חשתי שאני יכולה לקחת אוויר, כן - מותר לי לנשום - הגאג הוסר סוף סוף. שוחחתי עם אדם מדהים, שהפך לאחרונה להיות ידיד נפש וגרם לי לחייך, עשיתי מקלחת חמה, צפיתי בכתבה שהיה בה הרבה מן העיוות והכאב , ונהניתי להמשיך ולצ'וטט אל תוך הלילה.
ועכשיו שבת, סוף סוף, וחשה שזקוקה כל כך לעונג שבת.
שמתי שעון על 7.30 , קמתי מלאת אנרגייה וכוחות, ארגנתי את הבית: ערמות של כביסה, ערמה של כלים, אבק, ניירת ומה לא, לבסוף החלטתי לפסוח על חלק מהעבודות שנותרו ולצאת לחצר . עץ האגוזים התעמר בחצרי, דומה היה כי דשא אף פעם לא היה קיים, וגם השביל כוסה ונמוג, ורק הררי ענפים ועלים, שבתוך סבכן אגוזים מתגלגלים התהדרו בתמירותם. גרפתי, טאטתי, ערמתי, נשאתי בשק על גבי ולבסוף, בתום סשן העבודה המייגע, שהיה בו ערוב של כאב (גב בעיקר) ועונג, יכולתי להסתכל בהנאה- כן, משהו קרה שם, איזו שהיא מטרמופזה קטנטנה, אך כה מועילה.
ועכשיו בבית כבר קצת יותר מסודר, ואמנם נותרה עבודה של ניירת לקראת השבוע הבא, וכמו כן גם הצבעים קוראים לי, ובאצבעות ידי חשה את אותו דגדוג שמפתה אותי לקחת את המכחול ולזרום עמו, אך בתוך נפשי פתאום נוחתת מועקה, ומרגע לרגע היא מכבידה, ופתאום אותה הכרה של "אני לבד", ופתאום אותו כאב מוכר, ופתאום גם אותו חום המפכה באיזור המפשעה, ופתאום הכאב לופת את הגרון -וכשמתחברת לכאב ושואלת את עצמי "למה?", "יש כל כך הרבה דברים יפים בחייך! " "את, שיודעת להנות כמעט מכל רגע, כמעט מכל דבר, את, שיודעת להתענג על הדברים הפעוטים, את - שעושה כל כך הרבה דברים משמעותיים בחייך, את..."
ומה קרה פתאום למשב האנרגייה הרעננה שכמעט גרם לך להתעופף עם ערמות הענפים והעלים היבשים שבחוץ, מה קרה? ולמה חייך תמיד כנדנדה, ואולי יש בך סממנים של אותה מניה דיפרסייה שכיחה.. לא יודעת לתת לעצמי את התשובות, אך חשה עכשיו בנחשול כאב כה חזק, המכה ובוטש וגורם לי לשאול - עד מתי??? ואולי כשאמצא סוף סוף את האדם שימלא את ליבי, אחוש אחרת...
איפה אתה עכשיו כשאני כה זקוקה לחיבוק???
איפה אתה עכשיו כשזקוקה גם לזיון פראי???
איפה אתה עכשיו כשהכאב מציף אותי? זקוקה לכאב שונה, אחר!
זקוקה לך עכשיו!