"מה עושים עם החרמנות הזאת?" כותבת לו מוקדם בבוקר, ולאחר מספר דקות מבינה כמה המשפט הזה היה מיותר. "מאוננים מולי וגומרים..." אתה משיב, ואני מבינה שאני בבעיה וכותבת "אין לי זמן מולך, הייתי שמה סרטון ומשתחררת תוך שתי דקות". תגובת בזק ממנו מגיחה "יכולה מולי...שימי סרטון מולי"... כועסת על השטות שעשיתי, מנסה לחשב זמנים ומקלידה "כבר עם מעיל...בדרך החוצה...לטייל עם הכלבים...ואח"כ חייבת להספיק כמה ענייני עבודה עוד בטרם יוצאת, אבל מעריכה את ההתחשבות שלך (מוסיפה אייקון של קריצה)" , וחושבת לעצמי, למה לא בערב? למה עכשיו? למה מוכרחה? ומוסיפה להקליד "בערב יוצאת, בלילה כשאחזור אם תרצה..." ומגלה אפס גמישות מהצד השני, ועל המסך הודעה "הבוקר", "חזרי עם הכלבים תוך 5 דקות" ... עונה לו "זה יקח זמן, וגם איתך, עם הנוכחות שלך, מול הסרטון זה יקח ים של זמן", "הנוכחות שלך משנה אצלי את הכל", והוא מתעקש "קיבלת הוראה", "זוזי!"
ואני טסה עם הכלבים, ומזרזת אותם כמה שרק אפשר, וכשחוזרת משגרת לו עוד כמה הודעות, בהן נסיונות שיכנוע מנומקים, למה עכשיו לא יכולה ואיזה ביצועיסטית אהיה לו בערב, אבל הוא לא זז במילימטר מהתוכנית המקורית ואני פושטת את המעיל, מפשילה מעלי רק את מה שכורח המציאות מחייב, לוחצת על לינק לסרטון, שחושבת שאולי יעשה לי את זה, ו... מולו!... סרטון טוב בחרתי, מסתבר לי, סרטון, שלו הייתי עם עצמי, היה מפרק לי את החרמנות בדקות ולדרכי הייתי הולכת, אבל איתו זה כבר סיפור אחר... וכשמזיינים לה את הפה באופן הכי עמוק וברוטאלי, לסרוגין ע"י שני זרגים ובהמשך ע"י דילדו או משהו אחר שאין לו סוף, והיא כולה מטונפת בנוזלים שלהם, בנזלת שלה ואחסוך לכם את התאור במה עוד.. והקולות שיוצאים ממנה הם קולות של הקאה, קולות חייתיים, קשים, נמוכים, ודי, באמת שאין לי כבר מילים, אפילו כאן אל מולכם !... אני מנמיכה את הסאונד של המחשב כמעט למינימום, כי מרגישה חשופה ונבוכה כל כך אל מולו, ורק כשרואה שאין לי ברירה, שללא צליל ושמע לא יווצר אצלי הריגוש והטרוף, מגבירה את הרמקולים ומתחילה להכנס למוד, וכשאומרת לו שתכף זה יקרה, תכף תהיה פה גמירה, הוא אומר לי בקול רגוע וברור שאפסיק את הכל, אתלבש ואצא לי לעבודה, ואני מבצעת בדיוק אחר הוראותיו, מפסיקה את הכל, מתארגנת ויוצאת.
ובאמצע היום המחשבות מטריפות אותי... מרגישה שהוא בונה אותי, בונה אותי מחדש בדיוק לפי הצרכים שלו, מכניס אותי למוד, הופך אותי לשיפחה טוטאלית, הופך אותי לזונת השעשועים שלו, הופך אותי...
סיבוב שני איתו, 12 שנים לאחר שנפגשנו לראשונה, כשהייתי עוד כל כך ירוקה... סיבוב שני והוא מקבל אותי אחרת... אותה אחת אבל יותר נזקקת. אותה אחת, שהיום בחיים האמיתיים חזקה וברורה, אותה אחת, שכשנפגשת לדייטים עם ונילים, הם עפי"ר פוחדים ממנה, מהישירות שבה, ומעוד הרבה ... אותה אחת, שבדיוק כמו אז, גם היום רוצה להרגיש על הקצה, אותה אחת, שכדי להתרגש, צריכה את זה לפחות בפנטזיה נורא נורא קשה, אותה אחת, שלמרות הכל נשארה רגישה ומרגישה, ופעמים רבות מדי גם פגיעה,
אותה אחת...
והוא ימשיך לבנות את אותה אחת בדרכו שלו...
