מתעוררת לתוך כאב מפלח של כף רגל שמאל, עם הקרסול המחובר אליה והחלק התחתון של השוק, מנסה להגיע למצב של עמידה על הרצפה, דבר שכמעט תמיד מקל באופן מיידי ומסייע לשחרור, והפעם אין תגובה, ולא רק שאין תגובה – יש החמרה, ואני מתעוותת ומתחילה ליבב יבבות קולניות, תוך כדי נסיונות לעסות את השרירים, לשנות תנוחה, ולרגע נדמה שהשרירים התפוסים משתחררים, אך כעבור שני רגעים שוב הם נתפסים ואני לא עומדת בזה, ממשיכה ליבב בקולניות עד שמתרחש שוב הנס, והפעם יש הרפייה.
בחופש, נוסעת למרכז, ליום שיש בו פגישות עונג צרוף עם אנשים כל כך משמעותיים בחיי, ומה לעשות? גם טיפול לא נעים, שעסקינן איך לא.. באסתטיקה, שכנראה רק אנחנו הנשים, מספיק פסיכיות, בכדי להחליט להגיע למקומות הסבל הללו, וגם לשלם לא מעט כסף על כך... לך תבין נפש של אישה... נפש של כלבה, מסתבר, עוד יותר קשה להבין אפילו:)
יצאתי מוקדם, מוקדם מדי מכדי להתכונן כראוי לטיפול המהווה סשן כאב בפני עצמו. בדר"כ אמורה למרוח שתי שפורפרות של משחה מאלחשת, לאורכה של כל רגל, ולעשות כבסשן מומיפקציה, ניילון של כל רגל מהקרסול עד למפשעה, פעולה שיש לבצע כשעתיים לפני הטיפול, וחששתי שאם אבצע אותה ארבע שעות לפני הזמן, לא יהיה לך ערך. אי לכך, לקחתי איתי גליל כבד של ניילון נצמד ויצאתי לדרך. כשהגעתי לתחנת רכבת מרכז, נכנסתי לשירותים ונסיתי לבצע את ההכנות, אך כעבור כדקה, הבנתי שלא בשבילי הסיפור הזה בתא שירותים ציבוריים קטן ולא נקי במיוחד... ויתרתי... נפטרתי מגליל הניילון שהכביד עלי במשקל שלו, תוך שאני מעיפה אותו לפח האשפה, מרחתי מעט משחה ויצאתי, ללא שיכולתי לשער את ההשלכות...
בהמשך שעתיים של מפגש בוקר עם חברה נדירה, שחיה כיום את חייה, כשהיא כל כך נאמנה לתחושות שלה, ותמיד יכולה לשתף אותה במהות אותה אני חיה, תוך כדי כך שחוסכת ממנה פרטים, שגם עליה, הפתוחה והנאורה, עשויים להכביד..
ולאחר המפגש, שמרחיב לי את הנשמה, מגיעה לטיפול, הפעם פוגשת רופא שטרם טיפל בי, ומבקשת ממנו שיביא גם קרח, מאחר והסיבולת שלי לקבלת כאב אינה גבוהה, והוא טוען שקרח זה בולשיט, וכשאנחנו נכנסים לחדרון ואני מעיזה לשאול אם החליף את הנייר בה מכוסה מיטת הטיפולים, אני מבינה שזה היה מיותר, שכן הפכתי אותו לאריה זועם, והוא מתרגז כל כך לנוכח השאלה, שכנראה גורמת לו לחשוב שאולי חשבתי שאינו מקצועי, ובהמשך כשאני מסירה את מכנסיי והוא לא נתקל, כפי שרגיל, ברגליים עטופות שכבות של ניילון נצמד, הוא שואל אם לא הכנתי את עצמי כמו שצריך, והוא מקבל ממני הסבר, שלא רק שלא מניח את דעתו, אלא כמעט מוציא אותו מדעתו, והוא אומר לי בכעס, שהמשחה שמרחתי, היא כמו כוסות רוח למת, נספגה במכנסיים, ולמעשה אין מה שיעזור לי לעמעם את הכאב, ואני, למרות שמרגישה בתוכי את הכעס, על כך שלא רק שלא רואה על פניו שביב של אמפטייה, אלא מזהה ממש שיטנה, מבקשת ממנו להתחיל, ומוסיפה שאם ארגיש שלא אוכל, נפסיק את הטיפול ונקבע מועד מחודש.
שעה שלמה אני שוכבת שם, כמעט מבלי להוציא הגה, והוא הופך אותי כמו שהופכים שיפודי בשר על המנגל, והכאב המחטט של הדקירות הורג אותי, ואני כבסשן, מנסה להרגיע את עצמי, לנשום נשימות, להכנס למוד שאומר שבשבילו, והפעם מדמיינת דמות אמורפית, אני יכולה.. והוא, המטפל, קפדן במיוחד, ולא מוותר על אף נקודה, ואנחנו ממשיכים, וגם כשמסיים רגל אחת ושואל אם זקוקה להפסקה, אני מבקשת שימשיך, לא רוצה לצאת מהמוד הזה.. רק פעם אחת גונחת בטרוף, וללא אזהרה קמה מהמיטה, כשנתפסת לי שוב הרגל, בדיוק עם אותו סוג של כאב מטורף שחוויתי בבוקר, ולאחר ההרפיה, חוזרת מיידית לתנוחה המבוקשת. ולבסוף הוא מסיים, ואומר לי שאם עברתי את זה כך, מסתבר שסף הכאב שלי ממש לא נמוך כמו שחשבתי.. נו טוב, חשבתי, משהו במהות הבדסמית, בסשנים שחוויתי, עזר לי היום להתגבר.
ובהמשך פוגשת אותו, את הונילי שמלווה אותי אם מרחוק ואם מקרוב, כבר שמונה שנים לפחות, לכמה שעות של סשן מנטלי. נפגשים אחרי כמעט שלושה חודשים של נתק מוחלט, אחרי שביומיים האחרונים דיבר איתי ארוכות, הסביר שאחרי השיחה האחרונה שלנו, בה הסברתי לו שהכרתי מישהו וחוזרת לבדס"מ, זה זרק אותו לכאב מטורף לגביי והוא לא יכול היה להיות...
שנים, כך אמר לי, שנים שאני מקשיב לך, מכיל אותך, נותן לך, נמצא עבורך... שנים שאני עושה הכל רק כדי שיהיה לך טוב.. שנים... וכדי שיהיה ברור יותר, חייבת להסביר, שהכיר אותי אחרי שיצאתי מהסיבוב הראשון של הבדסמ, וגם אז היה מכנה אותי "סיכית", וטען שלא הבין איך הכיר אותי מתוך גוב האריות, והוסיף, שלמרות הכל, מזל שהכיר אותי. ועוד אוסיף פרטים ואספר, שהוא נשוי באושר רב, לאישה מדהימה, אותה הכרתי כשהכרתי אותו, ובכל השנים, תמיד תמכה במפגשים שלנו, תמיד כיבדה והעריכה אותי ועדיין..
והפעם רצה שאבוא כדי להבין קצת יותר מתוך עולמו... וביקש ממני שאבטיח לו שלא אספר לו על הבדסמ שבחיי, טען שהוא לא מסוגל לשמוע, לא מסוגל ולא רוצה. והוא לקח אותי למחוזות ילדותו בתל אביב, ובמשך כשעתיים התהלכנו ברחובות, דילגנו מרחוב לרחוב, עד שהגענו לרחוב בו התגורר, ראיתי את הבית, שמעתי על כל חבריי הילדות שלו, חברים אמיתיים, שעד היום יש לו קשר איתם, שמעתי על ההיא המיוחדת והקצת פסיכית שהכיר, עוד לפני שהכיר את אשתו, שמעתי על האחים שלו, שמעתי על משפחתו, ועוד הרבה... שמעתי והייתי שם עבורו, והקשבתי קשב רב, ואמרתי לו שזוכרת שהבטחתי לא לדבר על בדס"מ.
ובהמשך הגענו למקום קסום בו ישבנו שעות, מקום אותנטי, שממוקם באחת מהסמטאות היוצאות משוק הכרמל. שתינו וודקות, עישנו ג'וינטים בשרשרת, אכלנו אוכל פשוט, שכל כך אוהבת, ולא הפסקנו לדבר, ובעצם הוא לא הפסיק, אני נאלצתי לשתוק חלק גדול מהזמן, וכשפה ושם התגנבו לי מילים, פשוט ברחו, נו מה לעשות, כלבה בלי גאג, ועוד בסיטיואציה של ריחוף, לא יכולה שלא להוציא מילה או שתיים או קצת מעבר לזה...היה לו קשה. ולא... לא העזתי לרדת לתאורים, מספיק שהזכרתי את המושג בדס"מ, והוא עצר והוכיח אותי, אמר שוב שהוא לא מסוגל.
בהמשך, לאחר שהסטלה סרבה בתוקף לצאת ממוחי, הזמין לי עוגת שוקולד חמה עם גלידה, וביחד עם שתייה בלתי נדלית של מים, התאוששתי קמעה, קמנו והמשכנו לכיוון הים. שם ישבנו והסברתי לו שהוא לא יכול לאטום לי את הפה, ועצוב לי שהוא לא מקבל אותי כפי שאני בדרכי... הסברתי שלעולם לא אפרט ואכביר בתיאורים, אך הסברתי לו שלשבת ולא לשתף אותו אפילו במילה, זה לא פשוט לי, ואז זרק לי פצצה... אמר לי : "את זוכרת שסיפרתי לך שהחינוך בבית שלי היה חינוך ספרטני?" אמר ולא הוסיף... מבחינתי באותו רגע נפל האסימון והבנתי כבר הכל... בתור ילד, חווה עונשים קשים של מכות...
ואני רציתי שיקבל אותי בדסמית ולא ישפוט...
ובכל זאת החלטנו שאנחנו חברים, חברים של חיים, ולעולם נשאר....
