משב אויר

כמה עוצמה יש ….
במרחב הזה שמתקיים בין שנינו , העוצמה כל כך מחשמלת .
אתה מתיישב לך ,מתרווח , רגלים פתוחות , והיד תלויה ברישול על הברך.
רמז של תנועה עם האצבע לכיוון הרצפה בין רגליך , רמז שאומר לי עולם ומלואו .
עושה את דרכי אליך ומתכנסת על הרצפה בין רגליך , על ברכי , מביטה בך כלפי מעלה , במבט כלבי המכיל בתוכו כל כך הרבה … מבט המכיל תודה ששמת אותי שם , בקשה להשביע את רצונך , ציפיה לתת , התרגשות לקבל …
במרחב הזה המתקיים בין שנינו , העוצמה מוצאת לה דרכי ביטוי כל כך רבות .
שינוי המבט הזה שלך , המטאמורפוזה שאתה עובר ומעביר אותי בשבריר של שניה . מתוך שיחה רגילה או משפט משועשע שנאמר , אתה יכול במבט עינים להוריד אותי לגובה נקודה , לגרום לי להיות קטנה ושקטה . לגרום לים הסוער והגועש להפוך ללגונה רגועה ושלווה.
המרחב הזה שבין שנינו מתקיים בחלל לא מוגדר בלי חוקים של זמן או מקום .
בשיחת טלפון אני חוזרת ומספרת לך את שטויותי , מלהגת ומתפתלת , מרגישה לפעמים כל כך מטופשת , ובשניה אחת אתה פותר לי את ההתפתלות , מחזיר את העולם על כנו : "מי קובע מה זה שטויות ?" ברור . איך לא חשבתי על זה קודם ?
העוצמה הזו … היא כל כך …..
הצורה בה אתה אוחז בשערי ומשליך אותי לרגליך לשימושך , להרגיש אותך פוער את ישבני ,לשמוע אותך יורק לתוכי ולחכות לכאב הזה שאחריו תחושת המלאות. לנטוף ולייחל - כל אלה מטריפים אותי כל כך .
הצורה בה אתה מצליף בי ולא מוותר למרות הכאב , למרות היללות , למרות שלפעמים נדמה שאני לא יכולה עוד – בשניה שעצרת לתת לי לנשום אויר כל מה שאני מסוגלת זה לרצות עוד , לשמוח שלא ויתרת לי , להודות לך על עוד דרך בה בחרת לקחת אותי .
המרחב הזה חי ונושם וממגנט .
המרחב הזה שבין שנינו מלא כל כך בעוצמות .