משב אויר

משכת , מתחת , הכאבת - עד שאפילו לנשום היה קשה לי.
הפטמות שלי זכו לטיפול כל כך מיוחד עד שלא יכולתי עוד .

אבל ...
לאחר שהצמדת את ראשך , וליקקת וינקת , ולשונך הרגיעה את הכאב
ואז ניתקת את פיך מהן -
זה היה הרגע הקשה ביותר לי.

כבר כמה ימים שאני בוחנת , מסתכלת בראי בישבן ומחפשת את הסימנים ...
ישבן שמאל כבר דוהה , נשאר בו גוון עמום של צהבהב , שארית לסימן שהיה עליו לא מזמן.
ישבן ימין עדיין זורח בצבעי סגול. עיגול רחב , שטח הפנים שעליו ניגנת , בצבעי סגול כהה יותר או כהה פחות .
בוחנת ברגשות מעורבים .
הצבעים האלו תמיד הצליחו להפחיד אותי - ממה אני פוחדת ? ממני .
מצד שני יש משהו מרגש בזה - צורה של חיבוק ממך שהולכת איתי עוד כמה ימים , עוד שבוע או שבועיים.
יש משהו עצוב בדהיית הצבע.
יש גם משהו שמח , כי אז אני יודעת שתגיד "אז צריך לטפל בזה" . אז אני יודעת שיש למה לצפות .
😄

לפעמים אני חושבת כמה חכם
שהאזניים נבראו משני צידי הראש
ממש כך משני הצדדים של הלסתות .
אחרת - לא היה מה שיעצור את החיוך הזה
החיוך של היום ,
והוא היה מתפשט לו כך מאוסטרליה עד ברזיל...
😄

כמה עוצמה יש ….
במרחב הזה שמתקיים בין שנינו , העוצמה כל כך מחשמלת .
אתה מתיישב לך ,מתרווח , רגלים פתוחות , והיד תלויה ברישול על הברך.
רמז של תנועה עם האצבע לכיוון הרצפה בין רגליך , רמז שאומר לי עולם ומלואו .
עושה את דרכי אליך ומתכנסת על הרצפה בין רגליך , על ברכי , מביטה בך כלפי מעלה , במבט כלבי המכיל בתוכו כל כך הרבה … מבט המכיל תודה ששמת אותי שם , בקשה להשביע את רצונך , ציפיה לתת , התרגשות לקבל …
במרחב הזה המתקיים בין שנינו , העוצמה מוצאת לה דרכי ביטוי כל כך רבות .
שינוי המבט הזה שלך , המטאמורפוזה שאתה עובר ומעביר אותי בשבריר של שניה . מתוך שיחה רגילה או משפט משועשע שנאמר , אתה יכול במבט עינים להוריד אותי לגובה נקודה , לגרום לי להיות קטנה ושקטה . לגרום לים הסוער והגועש להפוך ללגונה רגועה ושלווה.
המרחב הזה שבין שנינו מתקיים בחלל לא מוגדר בלי חוקים של זמן או מקום .
בשיחת טלפון אני חוזרת ומספרת לך את שטויותי , מלהגת ומתפתלת , מרגישה לפעמים כל כך מטופשת , ובשניה אחת אתה פותר לי את ההתפתלות , מחזיר את העולם על כנו : "מי קובע מה זה שטויות ?" ברור . איך לא חשבתי על זה קודם ?
העוצמה הזו … היא כל כך …..
הצורה בה אתה אוחז בשערי ומשליך אותי לרגליך לשימושך , להרגיש אותך פוער את ישבני ,לשמוע אותך יורק לתוכי ולחכות לכאב הזה שאחריו תחושת המלאות. לנטוף ולייחל - כל אלה מטריפים אותי כל כך .
הצורה בה אתה מצליף בי ולא מוותר למרות הכאב , למרות היללות , למרות שלפעמים נדמה שאני לא יכולה עוד – בשניה שעצרת לתת לי לנשום אויר כל מה שאני מסוגלת זה לרצות עוד , לשמוח שלא ויתרת לי , להודות לך על עוד דרך בה בחרת לקחת אותי .
המרחב הזה חי ונושם וממגנט .
המרחב הזה שבין שנינו מלא כל כך בעוצמות .

קח אותי
שים אותי בכל מצב בו תראה לנכון
אתה הרי יודע שגם אם אני מביעה התנגדות - זה לא תמיד מה שאני רוצה באמת.
הלב והראש לא מחוברים אצלי ללשון .
כשאתה דורש ממני לומר - אתה דורש את הבלתי אפשרי ... המילים פשוט נתקעות שם ולא יוצאות.
זה דבר אחד להיות שם עבורך , לזחול אליך בכל הינף אצבע , להיות שם כלי לעינוגך ,
זה דבר אחר לבקש זאת ממך .
קשה לי כל כך - אז זה חודר כל כך למודעות ...
אם אבקש - זה לא אתה שעושה לי זאת , זו אני שמבקשת .
אני שם , מתאמצת כל כך לעשות כרצונך ולומר - ופשוט איני יכולה .
תבין , אם אגיד , אם אבקש , מה זה אומר ?
הרבה יותר קל לי להתחבא מאחורי מסכה של שתיקה ולקוות שתבין לבד.
המלחמה הזו שלי בי , מתי אצליח לצלוח אותה ?
ועד אז אני שם , שותקת , מתאמצת , לא תמיד מצליחה להביע
ורק הגוף מסגיר את סודי
מלשין לך את מה שלא יכולתי לומר ...

יצאתי ממך בדרכי הביתה כל כך מלאה.
הגעתי לשמיים , שיחקתי עם העננים , זמן איכות שהצליח להביא אותי לשיאים חדשים.
גם רגעים שהיו לי קשים - ידעת להוביל אותי בינהם בבטחה ולעזור לי לצלוח אותם ולהביא אותי למקומות טובים יותר .
כל פעם אני מופתעת מחדש מעוד צעד שעשיתי איתך , עוד גבול שגירדנו - מחייכת ולא מצליחה להבין איך .
שמת את ידיך על פני כשפחדתי כל כך , כיסית את עיני ושאלת - "את סומכת עלי ? " עניתי בחיוב אבל הקול היה כל כך חלוש , אני לא חושבת שאתה בכלל יודע עד כמה .
אחרי - כשהייתי בדרכי , הייתי כל כך מלאה , הרגשתי שאיני יכולה להכיל יותר .
אפילו לא הייתי מסוגלת לשים מוזיקה באוטו - ואני הרי תמיד נוסעת עם מוזיקה ... הרגשתי כאילו רוקנתי ממני דבר אחד והתמלאתי באחר - התמלאתי כל כך שעוד רגע אני משפריצה אותו מהנקבוביות ...
מילאת אותי הרבה יותר מאשר את החורים אותם אתה אוהב למלא - מילאת אותי מבפנים .
שעות אחר כך הרגשתי שאיני רוצה לצאת מהבועה ולא לתת לאף אחד לגעת בה. התענגתי על השקט ביני לבין עצמי , על הפלאשים של התמונות שהיו לי מול עיני , על הכאב העמום של השרירים - סוג של ריחוף מתמשך שלא רציתי לרדת ממנו .
אני חושבת שיקח זמן מה עד שאוכל לעבד את מה שהיה . בינתים - מתענגת על התמונות שבמוחי וגם על התמונות שהשארת לי כמזכרת ...
מחייכת כל כך .
מלאה.

פרפר ועוד פרפר מתעופף ועולה , נוסק אל-על ומסתחרר במרחב שמולי.
כל אחד שמתעופף לו , קורא לחברו להסתחרר כך איתו , מביא עימו עוד ועוד פרפרים נוספים. להקה שלמה עולה ומסתחררת , וכל דקה שעוברת ומקרבת אותי - מעלה, מגדילה את הלהקה עוד ועוד .
הבזקים של דקות שהיו עומדים אל מול עיני .
הבזקים לעתיד , של דקות שיהיו , גם הם בדמיוני.
הבזקים שלא נותנים לי מנוחה ומעלים את הדופק , את האדרנלין , את תערובת הפחד והריגוש - כל אלה עוד מבלי שהנחת עלי אצבע.
לא יכולתי להרדם אתמול , וגם כשנרדמתי - זה היה קצר וחטוף. ערה כבר מזה שעתיים - בוהה בחושך בלהקה שלמה שמסתחררת מולי ובתוכי .
כבר אמרתי שיש לי פרפרים ... ?

מוזר איך טעימות קטנות יכולות להשקיט קצת רעב מצד אחד
ולעורר אותו כל כך יותר - מצד שני .

אני מתאפקת אליך כבר כמה ימים . מתאפקת ? אני פשוט רעבה לך .
כמה ימים שחושבת מה יהיה כשאבוא אליך. מה תעשה לי . חושבת , רועדת , נוטפת .
פרפרי הפחד כבר מתעופפים שוב , מתערבבים עם פרפרי הריגוש.
להקה שלמה שמתעופפת ומותירה אותי רעבה יותר .
אני כל כך רוצה לבוא אליך , כמו זונה , להיות שם כלי לעינוגך . לא בשבילי - בשבילך .
להיות שם ולשמש את היעוד שלי. יעוד של שרמוטה.
אבל הרעב לא מאפשר לי לחשוב על מילים כמו יעוד - הרעב הקדום הזה והבסיסי הוא רעב להרגיש אותך ממלא אותי. להתמלא בך ולהרגיש .
כבר כמה ימים שאני רעבה לך.
וכל מה שאני חושבת זה מתי אוכל להיות שוב זונה שלך , שרמוטה .

נד-נד , נד-נד , רד עלה , עלה ורד ...

יש משהו בעולם הזה שמביא אותי להזכר בכל פעם בשיר הזה .
יש משהו בעוצמות של ההרגשה שאליה מגיעים . לפעמים high עצום כאילו עוד מעט אפשר להושיט יד ,לדגדג בשמיים ולהתגפף עם העננים , ולפעמים צלילה לתהומות בהן מתפלשים וכל כך קשה לצאת מהן .
תקופה ארוכה שבה התכנסתי בעצמי גרמה לי לחשוב האם יש לי עדיין "את זה" , האם "נגמר לי" , אולי זה היה נפלא לזמן מסוים ועכשיו כבר לא מתאים לי יותר .
מעגל קסמים .ככל שתהיתי ביני לבין עצמי - סגרתי ואטמתי את עצמי מפני קשירת קשר אחר , וככל שאטמתי - כך היה לי טוב יותר בבועה שאליה התכנסתי.
גידלתי בזמן הזה קוצים חדשים - כאלה שכל כך היה קשה לי להפטר מהם כבר קודם . וככל שהם צמחו - כך הרגשתי
שהם נחוצים יותר כלפי שאר העולם .
מעגל קסמים - ואיך יוצאים ממנו ?

יש משהו בלונה פארק הזה שחסר לי . רוצה שוב לגעת בשמיים . רוצה שוב את הריחוף הזה , את הסרת המחסומים .
רוצה שוב להרגיש - גם אם זה אומר לחוות שוב את הפחדים , לקחת שוב את הסיכונים .
רוצה שוב להרגיש .
רוצה שוב לחיות .